חשכה לאור היום, על ספרו של דב שילנסקי

שרה אוסצקי-לזר

דב שילנסקי, חשכה לאור היום, מאבקו של צעיר ציוני בליטא ובמחנות, יד ושם ירושלים, תשס"ו 523 עמ'.

לאחר עשרות שנות פעילות ציבורית ענפה מתפנה דב שילנסקי להעלות על הכתב את זכרונותיו מן התקופה המעצבת של חייו – ארבע שנות ה"חשכה  לאור היום", שהחלו באותו יום מר ונמהר ביוני 1941 בו פלשו הגרמנים לעיר הולדתו שוולי שבליטא, והוא נער בן 17, ונמשכו עד ליום השחרור  במאי 1945.
בכתיבה שיטתית ורהוטה, ירידה לפרטי פרטים מוחשיים בצד תיאורים ספרותיים, תוך ציון עשרות שמות של אנשים ומקומות, מתן מבט הסטורי רחב וחשיפת תחושותיו האישיות, מצליח שילנסקי להוליך את קוראיו יחד איתו בנתיב הלא-ייאמן בו פסע בשנים ההן.
"תוך כדי העלאת זכרונותי חולפת במוחי מחשבה: אולי זה לא קרה באמת, אולי זה רק חלום רע", כותב שילנסקי בהקדמה לספרו. ואכן, רבים מן התיאורים המובאים בספר נקראים כלקוחים מסיפור בדיוני שלא יכול היה לקרות במציאות, והקורא מתקשה להבין כיצד יכול אדם לשרוד מסע אימים שכזה ולהישאר שפוי, להתעשת ולחזור לחיים, להקים משפחה, לעבוד ולכתוב, להיות שליח ציבור, ולשמור תמיד על ארשת של סבר פנים, חיוך ונועם המסתירים כאב וצער כה עמוקים.
הספר מחולק לפרקים קצרים, שבכל אחד מהם סיפור מצמרר. תחילה מובא הרקע ההסטורי הכללי והאישי של השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. ליהדות ליטא היתה הסטוריה מפוארת של למעלה מחמש מאות שנות חיים בארץ זו, מאז הוזמנו אליה יהודים על ידי הנסיך גדימינס במאה הארבע עשרה, כדי לעורר את כלכלת הארץ ולפתח אותה. הם חיו בערים ובכפרים, היו ביניהם עניים ועשירים, אנשי מעמד בינוני ואנשים קשי יום. אך בעיקר נודעה יהדות ליטא  בלמדנות ובהשכלה, בחיי התרבות העשירים, בחינוך ובחיי המשפחה (עמ' 26).
העיר שוולי בה נולד שילנסקי התפתחה במאה התשע עשרה והיתה לצומת הרכבות הגדול ביותר בליטא. ערב המלחמה שכנו בה כשלושים אלף תושבים, מהם כשמונת אלפים יהודים, שקיימו חיי קהילה ומוסדות נפרדים משלהם. יידיש ועברית היו שפות הדיבור השגורות בפיהם, בנוסף לליטאית. תנועות נוער ציוניות פעלו בליטא כולה וגם בשוולי, ודב הצעיר הצטרף לבית"ר ב-1937, בצעד שנחשב כמהפכני בסביבתו. הוא נזכר בביקורו של זאב ז'בוטינסקי בעיר, בו קרא לחיסול הגולה, שאם לא כן "הגולה תחסל אתכם". ב-1939 החלו להתארגן התאים הראשונים של אצ"ל, ששילנסקי הצטרף אליהם וחבריה החלו בהתארגנות ממשית לעלייה לארץ, שהוא עצמו היה בין המועמדים לה, אלא שהמלחמה שמה קץ לכל התכניות (עמ' 33).
בפרק "במלתעות הנאצים" מתאר שילנסקי בצורה סדורה  ומפורטת את התדרדרות המצב בשטחים שנכבשו בידי הגרמנים ואיך לאיטה, חדרה ההכרה לתודעת היהודים מה עומד להתרחש. כאן גם עולה לראשונה עניין הבחירה והגורל. הקורא יודע כמובן שכותב הזכרונות שרד את המלחמה, ותוהה כיצד זה קרה בניגוד לכל הסיכויים. כמו רבים אחרים, שילנסקי עצמו איננו יכול להסביר במונחים רציונאליים כיצד נותר בחיים והתגבר על התלאות והעינויים האיומים שהיו מנת חלקו. היו מקרים בהם בחירה זו או אחרת הצילה חיים, ומקרים אחרים היו אלה "יד הגורל" או "נס" שהצילוהו ממוות ודאי. אחת הבחירות הראשונות שנאלץ לעשות היתה כבר ביום הראשון לפרוץ המלחמה. חברו הקרוב ומפקדו באצ"ל יוסקה פרידמן בא לביתו רכוב על אופניים והציע לדב לברוח יחד איתו לכיוון ברית המועצות, כפי שעשו אז צעירים רבים. שילנסקי דחה את ההצעה: "אמרתי לו, יוסקה, לך יש אבא, לי אין. איני יכול לעזוב את אמא. אני הגבר במשפחה למרות שאני רק בן 16" (עמ' 64). אותו חבר אמנם ניצל מצפורני הנאצים אולם נפל בקרב נגד הגרמנים כששרת בשורות הבריגדה הליטאית. "לא פעם אני חושב על כך. לו הייתי מצטרף לחברי יוסקה, הייתי חוסך מעצמי אל גורל הגטו ואת מחנות הריכוז שטוטהוף ודכאו. למרות כל זאת, אינני מתחרט על החלטתי", כותב שילנסקי יותר משישים שנה אחרי. אך אולי דווקא בהחלטה להישאר עם אימו, הוא חרץ את גורלו לחיים? נפלאות הן דרכי הגורל.
אותן החלטות של רגע, או אירועים של הרף עין שזורים בסיפור ההישרדות המופלא הזה. "כל שנייה שבה שרדנו היתה תוצאה של נס", כותב שילנסקי עצמו על שחרורו מבית הסוהר בתחילת המלחמה (עמ' 79) . כך קרה גם כשבנס לא נתפס כאשר הבריח מזון לגטו (עמ' 147), כשהחליט לא לתת יד לתכנית בריחה של כמה צעירים ממחנה דאוגל (עמ' 336), כשנרפא מדלקת ראות קשה בזכות רופא יהודי (עמ' 445), או כששרד את צעדת המוות בימי המלחמה האחרונים (עמ' 470). גם העובדה שאימו, אחיו ואחותו נותרו בחיים מפתיעה ומרגשת, וכך גם סיפור פגישתו המחודשת ונישואיו עם אהובת נעוריו ורעייתו עד היום רחל לבית אידלמן במינכן אחרי המלחמה (עמ' 500).
שום כותב תסריטים ובמאי לא היה יכול להעלות בדמיונו אפילו מקצת מן הסיפורים הללו כפי שהתרחשו באמת.

אחד הנושאים ששילנסקי חוזר אליהם שוב ושוב הוא חלקם של הליטאים ברדיפת היהודים ובהשמדתם. הוא קובע בוודאות ש"השמדת יהודי ליטא לא היתה מגיעה לממדים אליהם הגיעה ללא שיתוף הפעולה הנלהב של הליטאים. הם לא הסתפקו ברצח קר בלבד; לפני הרצח ובמהלכו גם התעללו ביהודים". גם יהודים ששרתו לצד חבריהם הליטאים במלחמת העולם הראשונה, או רופאים שיילדו ליטאים והצילו אותם – לא זכו לחסד ולעזרה בימי מבחן. שכנים, מכרים וחברים לכיתה היפנו עורף ליהודים בימים הקשים ההם והצטרפו למסע ההרג וההתעללות. לדברי שילנסקי, שאף הוא ומשפחתו חוו אישית בגידה כזאת, הרוצחים באו מכל חוגי החברה הליטאית: "עירונים וכפריים, מורים ותלמידים גם יחד, רופאים ומהנדסים, עשירים ועניים, אינטלקטואלים ופשוטי עם. גם מקומם של כמרים לא נפקד מהרשימה הזאת". לדבריו 94% מיהודי ליטא נרצחו בעזרתם הפעילה של בני ארצם (עמ' 87). גם פרטיזנים ליטאים ואנשי השלטון שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי. שילנסקי מייחס זאת ל"חיה הרעה שהיתה בקירבם מזה דורות, שהקיצה מתרדמתה ונעצה צפורניה ביהודים". הגרמנים הקימו גוף ליטאי צבאי למחצה של קצינים וחיילים ששרתו בעבר בצבא ליטא, אשר מנה כ-8000 איש. הללו הופקדו על הובלת יהודים לעבודות כפיה, שמרו על הגיטאות ובדקו את היוצאים והבאים בשעריהם ולקחו חלק פעיל ברצח יהודים. "במשך הזמן סופחו רבים מהם לאיינזצגרופן והשתתפו ברצח יהודים ברוסיה הלבנה ובפולין… ליטאים מן הבטליונים הללו הוצבו במחנות השמדה טרבלינקה ומיידנק והשתתפו בחיסול גטו ורשה" (עמ' 115). ליטאים מעטים בלבד סיכנו את חייהם והושיטו יד להצלה ולעזרה לשכניהם היהודים, והפכו אחד כך לחסידי אומות העולם. המחבר כותב בכאב רב על חלקם המכריע של בני ארצו בהשמדה, ניכר כי עד היום קשה לו להבין  תופעה זו ולהשלים עימה, והוא איננו סולח. עשרות שנים אחר כך, כששב יו"ר הכנסת דב שילנסקי כיהודי וכישראלי גאה לליטא, לא יכול היה לקבל תירוציהם והסבריהם הרופפים של הליטאים על חלקם השולי כביכול במלחמה ולא מחל להם.
דומה כי שילנסקי חווה על בשרו את כל צורות העינוי והדיכוי של הנאצים. הוא היה לסירוגין בגיטו ובמחנות ריכוז אחדים, ביניהם דכאו, ובימים האחרונים לפני השחרור השתתף בצעדת המוות שרק מעטים שרדו אותה. זכרונו הצלול והבהיר מאפשר לו לרשום את קורותיו בסדר כרונולוגי ורציף, שאינו חוסך מקוראיו את תיאורי הזוועה הקשים ביותר וגורם להם לשפשף עיניהם בתדהמה. לאחר שהוא מספר על רציחתם בדם קר של כ-3000 יהודי שוולי בחודש הראשון למלחמה הוא נעצר לפתע וכותב: "בשיחות בינינו נאמר לא פעם שאם נשרוד ונספר מה שעבר עלינו, איש לא יאמין לנו. בלבי חשבתי: יחלפו שנים וגם אנו לא נאמין לעצמנו" (עמ' 113).
 קטע מעט "אופטימי" בספר הוא סיפורה של מחתרת בית"ר בגטו והתכניות למרד בגרמנים (עמ' 195). כפי שהיה בגיטאות אחרים, צעירי תנועות הנוער היו הראשונים להתארגן, לנסות להשיג נשק ולחשוב מה ניתן לעשות כדי להתגונן ולהתקומם. תנועת בית"ר הוציאה בטאון בגיטו, ששמו "התחייה", ושילנסקי זוכר מאמר אחד שכתב וכותרתו "להצלה, לנקמה, לחירות ולכבוד".
הם הצליחו לקבץ כשבעים-שמונים חברים מתחת לגיל 25 במחתרת שכותנתה על ידם "מסדה" והתארגנה בשני גיטאות סמוכים – שוולי וקווקז. היה ברור שלא יוכלו לנצח את הגרמנים בכוחם הדל, "ידענו שאין ביכולתנו להציל את הגיטו בכוח הנשק, אך היינו להוטים לפעולה אקטיבית. ההשקפה היתה: אם נגזר עלינו למות, נמות תוך לחימה והתגוננות" (עמ' 199). היו נסיונות להרחיב את השורות ולחבור לתנועות אחרות. אך גם כאן, כמו במקומות אחרים ברחבי אירופה , מנעו יריבויות פוליטיות ליכוד של הכוחות המועטים ופעילות משותפת. למרות שהיו על פי התהום לא הצליחו התנועות להתלכד למאמץ משותף. ויכוחים ודיונים על דרכי פעולה רצויות התקיימו בין חברי המחתרת. היו שהעדיפו בריחה והצטרפות לפרטיזנים,  אחרים התנגדו לכך ורצו להישאר עם המשפחות ולהמתין להזדמנות למרוד בתוך הגיטו. הבית"רים שמו לעצמם כיעד מרכזי להשיג נשק. שילנסקי מספר בהתרגשות על הרגע בו החזיק בידו לראשונה אקדח שהוברח לגיטו על ידי אחד מחבריו, שהתברר שהיה אותו אקדח עליו נשבע בהצטרפו לאצ"ל לפני המלחמה (עמ' 206). בתנאי הצפיפות האיומה ששררו בגיטו קשה היה להסתיר את הפעילות הסודית, ויהודים רבים, כולל בממסד וביודנראט האשימו את חברי המחתרת כי הם מסכנים את חיי כולם. היודנראט כזכור דגל במדיניות ההבלגה וההמתנה, "לא להתנגד פיזית אלא להציל את מי שאפשר בכל דרך, בעיקר בתכסיסים ובשוחד ולצפות לימים טובים יותר. הם שמו מכשולים בפנינו והקשו עלינו בחיי היומיום כארגון וכיחידים. אנו, אנשי המחתרת, רגזנו וכעסנו. היינו משוכנעים שאנו צודקים, וגם בדיעבד אני מאמין כך" (עמ' 211). השקט המדומה ששרר בגיטו בשנת 1942 ושיגרת העבודה וקשיי החיים האטו את פעילות המחתרת, עד שבראשית 1943 פשטה שמועה שהגרמנים רוצים לסרס את הגברים היהודים על מנת למנוע לידת תינוקות. "בתנועת המחתרת סברנו שזה יהיה הרגע הנכון למרד שעליו חלמנו ואותו תכננו" (עמ' 241), מפלת הגרמנים בסטלינגראד והתחושה שתבוסתם קרובה המריצו את הצעירים בגטו שוולי ליישם את תכניתם, אולם הדבר לא קרה. הם הבינו שאין סיכוי לפעולה כזאת להצליח.
מקום נרחב מקדיש שילנסקי לסיפור המצמרר של תלייה פומבית שארגנו הגרמנים בגיטו, של יהודי שנתפס כשבכיסו סוכריות עבור ילדיו, אותן קיבל מבעל מאפייה ליטאי שהכירו. הוא סרב להסגיר מי נתן לו את הסוכריות ה"אסורות" והגרמנים בשטניותם החליטו להטיל את תלייתו על אנשי היודנראט ולעשות זאת לעיני כל, למען יראו וייראו. בצלאל מזובייצקי היה איש בית"ר, כבר בעל משפחה, אולם הוא קיבל את גורלו בזקיפות קומה ולא הראה שום סימני חולשה, כפי שציפו מעניו: "כשהובל לגרדום צעד מזובייצקי כשחיוך קל על שפתיו, והדם נקרש בעורקים למראה החיוך הזה. הוא ביקש… שידאגו לאשתו ולילדיו… ציווה שייתנו את המעיל שלו לאדם עני… הוא עלה בקפיצה קלה על הכסא, וממנו לשולחן שמתחת לגרדום, והשחיל את ראשו לתוך לולאת החבל… הביט סביב סביב וכשראה את הגרמנים העלה חיוך על שפתותיו. וכך אני זוכר אותו. גבוה, יפה חסון, גאה…" (עמ' 253). אפילו הרוצחים התפעלו מקורבנם, שירים חוברו עליו והוא הפך לסמל. שילנסקי הושפע עמוקות מתלייתו של מזובייצקי, "חיוכו הנחה אותי לאורך כל פעילותי הציבורית דרך האצ"ל, צה"ל, בתי המשפט, הכנסת ועד הלום", הוא כותב (עמ' 256). עד כדי כך, שבנאום שנשא בבית המשפט עשור לאחר התלייה, דיבר על מקרה זה בפומבי. ב-1951 מצא שילנסקי דרך מקורית להביע מחאה וזעקה נגד המו"מ על תשלום הפיצויים מגרמניה שממשלת ישראל החלה בו אז. הוא שם תיק דמוי פצצה בחצר משרד החוץ בתל אביב ונתפס. בנאומו הדרמטי בבית המשפט הוא סיפר על תליית חברו בגיטו, ואמר כי לזכרון זה יש חלק במעשה שעשה. ביושבו בכלא כתב שילנסקי את ספרו הראשון "בכלא עברי".
ועוד מייחד הכותב מקום ניכר לסבלם של הילדים בעת השואה. הוא נזכר באקצית הילדים שנערכה בגיטו באותו יום שישי שחור, וכואב את ענותם של אלה שהילדות נשללה מהם: "מי שלא היה בעורו של ילד בגיטו לא יוכל להבין מה חש ילד שחי חיים רגילים בעיר תוססת כשוולי, כשמצא את עצמו יום אחד כלוא בתוך שכונה עלובה, ללא מים זורמים, כשגדר תיל דוקרנית מפרידה בינו לבין העולם. הוא ראה דברים ששום ילד אינו צריך לראות. מראות המוות והייסורים היו חלק מחייו. הוא ראה את רשעות האדם, שלא היתה כמותה מיום שהבחין האדם בין טוב לרע. ילדים שנולדו לחיות, לגדול ולפרוח, נשחתה פריחת אביביהם. ילדותם אבדה להם לנצח" (עמ' 278).
ספרו של שילנסקי מסתיים עם עלייתו לארץ באוניה אלטלנה ואין הוא ממשיך לספר את קורותיו כאן, ולסבר את אוזננו איך הצליח להתמודד עם זכרונות האימה הללו ולחיות חיים "נורמליים" ומלאים, למרות המטען הקשה שהוא נושא עימו. וכאילו לא מלאה כוס הייסורים, גם בארץ אליה נכסף אירע לו אסון כבד מנשוא. בנו בכורו יוסי נפל בעת שרותו כחייל גולני בשלהי מלחמת יום הכיפורים. הפיסקה המסיימת את הספר המעניין והכאוב הזה מוקדשת לבן: "אנו, שראינו את בני עמנו מושלכים לבור ככלי אין חפץ בו, מוצאים נחמה פורתא, אם בכלל יכולה להיות כזאת, בכך שבננו נפל כחייל עברי עם נשק ביד והובא לקבר ישראל, נישא על כתפי חבריו הלוחמים, וצבא ישראל חולק לו כבוד" (עמ' 501).
צריך תעצומות נפש כדי לכתוב ספר כזה, לשחזר ולחיות שוב את שנות החשכה ההן ולהמשיך להיות ישראלי ויהודי גאה ואופטימי לאחר אבדן כה כבד. ספרו של שילנסקי מהווה תרומה חשובה לספרות הזכרונות של ניצולי השואה, בהיותו ספר שהוא גם אישי וגם הסטורי, כתוב ברהיטות המקלה על הקורא לצלוח את הסיפורים הקשים ונותן תמונה כוללת של הישרדות מופלאה בתוך ים הרוע והסבל.

ובקשה אישית לי לסיום. דב שילנסקי היה ידיד משפחתנו, מאז פגש לראשונה את הורי חיים וחיה לזר ב-1945 במילאנו ופעל לצידו של אבי, שהיה מפקד בית"ר באיטליה, לארגן מחדש את אנשי בית"ר שנשארו בחיים ולשלח את שארית הפליטה בעלייה ה"בלתי ליגאלית" לארץ ישראל, ועד פטירתם. תמיד נהג לספר לנו (וגם בספר יש אזכור קצר לכך),  איך הגיע עייף ותשוש למילאנו ושמע כי אדם בשם חיים לזר הוא מפקד בית"ר במקום. שילנסקי התאכזב מאד כשלא מצא אותו שם באותו יום, ולא ידע לאן לפנות. לפתע ניגשה אליו אישה צעירה ויפה במכנסיים קצרים, שנראתה לו כשליחה מן הארץ, והזדהתה כאשתו של לזר. היא שקישרה אותו עם אנשי בית"ר והיתה הראשונה שסידרה לו מקום לינה ותלושים לאוכל.
לאחר חמש מאות עמודים גדושים מסתיים ספרו של שילנסקי בתיאור תמציתי בלבד של השחרור, ימי איטליה ועלייתו לארץ ב"אלטלנה". אני מקווה ומצפה שימשיך ויעלה על הכתב את סיפורן של אותן שנים. מסיפוריהם וכתביהם של הורי מצטיירת התקופה  באיטליה כזמן בו טעמו לראשונה טעמו של חופש לאחר שנות השעבוד. בצד העבודה הלאומית החשובה בה היו שקועים, הם גם ידעו להנות כאנשים צעירים שזה עתה יצאו מן התופת, מן החרות, האהבה, החברות והזוגיות, ולהעריך את מה שהחיים מזמנים להם. בזכרונו הבהיר ובעט הסופרים היפה שלו צריך שילנסקי להמשיך ולגולל את קורותיו באותן שנים ולהעשיר אותנו בספר רחב יריעה נוסף על תקופה חשובה זו.

כתיבת תגובה