אפר 182013
 

המסייר בערי גרמניה אינו יכול שלא להיתקל ב"אבני הנגף", שטולפֶרשטיינה, לוחות פליז קטנים המוטבעים על מדרכות ועליהם חרוטים שמות ותאריכים. מדובר ביוזמה פרטית של האמן גונטר דמינג, שבאמצע שנות התשעים החל ליצור אבנים כאלה בקלן וכיום מגיע מספרם ללמעלה מ-19,000 ועוד היד נטויה. כל אבן נושאת שם של קורבן של הנאציזם, רובם יהודים, אך יש ביניהם גם צוענים, אסירים פוליטיים ואחרים.
גם בעיירה שיפבאן (Schiefbahn), כ-15 ק"מ מדיסלדורף, הוטבעו אבנים כאלה מול הבית בו התגוררה משפחת קאופמן עד למלחמה ועליהן שמות בני המשפחה שנרצחו, כולל סבא, סבתא ותינוק. הטבעת האבנים נעשתה בידי תלמידי בית הספר התיכון המקומי שגם הקימו אנדרטה מרשימה בחצר בית הספר, לזכר שלושים ותשעה היהודים בני המקום שנרצחו בשואה. הפרויקט החל ביוזמה של המורה שלהם להסטוריה, ברנד-דיטר רורשייד. הוא עודד את תלמידיו להעמיק ולחקור מי היו היהודים שחיו בעיר, מתי הגיעו, במה עסקו, היכן עמדו בתיהם וכמובן – מה עלה בגורלם בשנות האימה? התוצאה היא תחקיר יסודי בו היו מעורבים התלמידים, המתכננים גם הוצאת ספר על תולדות הקהילה היהודית בשיפבאן, והנצחה פיזית של אתרים הקשורים לקהילה היהודית הקטנה ברחבי העיר.

 

המורה מצביע על האנדרטה בבית הספר.JPGאבני הנגף.JPG

אבני הנגף מול בית משפחת קאופמן                          והאנדרטה בחצר בית הספר

מרים שמרת וגדעון סלע הם נכדים למשפחת קאופמן החיים בארץ. ברשותם ארכיון על תולדות המשפחה אותו הקים אביהם טרם עלייתו ארצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובו מסמכים המתעדים את ייסוד מוסדות הקהילה בשיפבאן בתחילת המאה ה-19, אותם חָלקו עם הארכיון המקומי ועם התלמידים.

מרים שרתה שנים רבות בשרות החוץ הישראלי כשגרירה בפינלנד ובנורבגיה ולפני כן כצירה בגרמניה, וגדעון הוא צלם מחונן. השניים ביקרו לאחרונה בשיפבאן והתקבלו בידידות רבה על ידי ראש העיר, המורה רורשייד והארכיבר המקומי, שסיירו עמם באתרים היהודים אשר לבני משפחתם היה חלק בהקמתם.
לפי אחד המסמכים שמצאו קיבלה משפחת קאופמן היתר להתיישב בשיפבאן בשנת 1782. בארכיון המשפחה נמצא מסמך לפיו ב-1829 העניק מלך פרוסיה ליהודי המקום שטח להקמת בית קברות, ובו כתב כי "זכויותיהם בקניין הציבורי שוות לאלו של הנוצרים". ב-1832 הוקמה אגודה מקומית לגיוס מימון להקמת בית כנסת, ובנייתו הושלמה ארבע שנים לאחר מכן בחצר האחורית של בית המשפחה. מאה ושתיים שנים אחר כך הוא נשרף כליל בליל הפוגרום של נובמבר 1938, הידוע כ"ליל הבדולח". בעת ביקורם בשיפבאן סיפר ראש העיר יוזף הייס כי אביו היה מתנדב במכבי האש ויצא לכבות את השריפה בבית הכנסת הבוער. הנאצים המשתוללים מנעו זאת ממנו והוא חזר הביתה, תלה את מדי הכבאי ומעולם לא שב לעסוק במקצוע. כיום ניצבת שם אנדרטה שעליה חקוקה מנורה, לציון המקום בו היה בית הכנסת.
אביהם של מרים וגדעון, קורט שטיינברג, לימים סלע, שהיה אז כבר ד"ר למשפטים, נאסר באותו לילה והועבר למחנה בוכנוולד. אך בתושייה שגילתה חנה לוי הצעירה, שלימים תהיה אשתו, ובעזרת ניירות מזויפים, הצליח לצאת מן המחנה ולהגיע לארץ. שתי אחיותיו הרופאות הקדימו לעזוב וניצלו, אך אימו ואחותה ניספו בטרבלינקה, כמו גם בני משפחה רבים אחרים. מיומניו האישיים אותם כתב בקפידה למדו ילדיו על רגשות הפטריוטיות הגרמנית-הלאומית של אביהם, ועל הפגיעה וההלם שספג עם עליית הנאצים לשלטון ותחילת רדיפת היהודים.
שטיינברג-סלע נפטר בארץ ב-1969 ואשתו חנה האריכה שנים אחריו. לאחר פטירתה שקע בנה גדעון בפרויקט הנצחה משל עצמו. הוא מצא בביתה מאות תמונות ישנות ועשרות מכתבים שהוחלפו בין בני המשפחה בשנות השלושים בין גרמניה, ארץ ישראל, אמריקה וארגנטינה. "החומר הזה רבץ עלי כמועקה", הוא אומר, ודרכו להתמודד הייתה ליצור ממנו עבודות צילום גדולות, המוצגות כיום בדיסלדורף ויוצגו גם בשיפבאן. תערוכה נוספת שלו תיפתח בעין הוד בחודש מאי.

עבודה של גדעון סלע: אמי בת 17

אמי בת 17 סלע.jpg


בעת הביקור במקום הולדתה של סבתו תהה גדעון, הדובר גרמנית שוטפת, כיצד הוא נראה בעיני המורה ותלמידיו? מי הוא בשבילם? אולי איזה יצור אקזוטי, עץ שנעקר מעירם ונשתל במקום אחר וממשיך ללבלב ולפרוח למרות הכול? "כחלק מהפעילות הם קראו שני רחובות בעיר על שם משפחות יהודיות ואחד מהם מנציח את המשפחה שלי. אני הולך ברחוב קאופמן וחושב, מדוע וכיצד הם הצליחו להחזיר לשיפבאן את הזכרון? אפילו את בית הקברות היהודי שיקמו והציבו את המצבות מחדש. אני סבור שהם עושים זאת מתוך מחויבות עמוקה. אולי יש כבר בגרמניה עייפות מסוימת מן החיטוט בעבר ודחייה מפרויקטים גדולים של הקמת מוזיאונים ואנדרטאות. אבל החיבור המקומי של התלמידים לאנשים שחיו בעיר שלהם, שהלכו באותם רחובות, שהם חלק מההסטוריה של המקום, יחד עם הצורך להתמודד עם טראומות העבר, גורם להם לא לשכוח. הם רגישים מאד לכל גילוי של גזענות ומאמינים בכל לבם בזכויות אדם ובדמוקרטיה, מצאתי שם רגישות עצומה לנושאים הללו", הוא אומר. ומרים מוסיפה: "גרשום שלום כתב בספרו "בין ברלין לירושלים" על העדר הסימביוזה בין גרמנים ליהודים. אבל לדעתי, במקומות קטנים כמו בכפר הזה כן היו קיימים, לפחות ברובד הנמוך של האוכלוסיה, כבוד הדדי וקשר בין אזרחים יהודים לנוצרים".

הפרויקט המיוחד הזה, פרי יוזמה אישית של מורה מקומי שסחף אחריו תלמידים צעירים ואת הנהגת העיר כולה, משיב את רוחות הרפאים של העבר שאינן מרפות.
היום אין יהודים בשיפבאן, אך העדרם נוכח בכל פינה.

 

פורסם ב"זמן הירוק" 18.4.2013

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות