אפר 182013
 

שמעון רדליך, חיים במעבר: יהודים בלודז' שלאחר המלחמה, 1945 – 1950, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשע"ב 2012. 256 עמ'.

בעשור השמיני לחייו חוזר שמעון רדליך אל שנות נעוריו בלודז' של אחרי המלחמה. עתה, כשהוא כבר פרופסור מוערך להסטוריה הוא יכול לשזור את האוטוביוגרפיה האישית שלו אל תוך הסיפור ההסטורי ולחזור אל אותן שנים עלומות ש"בין שואה לתקומה", שלא מרבים לדבר או לכתוב עליהן. מאות אלפי יהודים נדדו על פני אירופה בשנים ההן, ניצולי מחנות וגטאות, ילדים שהוסתרו, משפחות שחזרו מברית המועצות. רובם הגדול הבינו מייד שאין להם לאן לחזור, שבתיהם נתפסו בידי אחרים, שממשפחותיהם נותרו שברים בלבד, אם בכלל, ושהם אינם רצויים. האנטישמיות הרימה ראשה שוב ולא נדיר היה לפגוש פולנים ששאלו בפליאה "היטלר לא הרג את כולכם?" או אחרים שביקשו להמשיך את מה שהנאצים לא סיימו, כמו ברצח הידוע בקלצה. רבים רוכזו במחנות העקורים שחלקם הוקמו באותם אתרים ובאותם מבנים של מחנות הריכוז. אנשים ניסו למצוא פרנסה צנועה שתאפשר להם להתקיים, וכמעט כולם חיפשו דרכים להתחיל מחדש במקום אחר, בארץ ישראל שהייתה נתונה עדיין לשלטון המנדט הבריטי, או בארצות המערב שגם הן לא תמיד פתחו את שעריהן לרווחה.
לודז' הייתה אחת הערים בהן התרכזו עשרות אלפי יהודים. יחסית לוורשה ההרוסה לודז' עמדה על תילה ואפשר היה למצוא בה מגורים ותעסוקה. חולשתה של ורשה הפכה את לודז' ל"עיר חיונית ודינמית", מרכז של תרבות, אמנות ובידור גם לפולנים, ומרכז משמעותי ליהודים. ריכוז כה גדול של ניצולים ובהם משפחות רבות חייב הקמת מוסדות תמיכה קהילתית ומערכת חינוך, ואכן כמה בעלי יוזמה הקימו בתי ספר בעברית, ביידיש או בפולנית כדי לספק מסגרות לילדים. בבית ספר כזה למד רדליך, שניצל יחד עם אמו לאחר שעברו תלאות בגטו בעיירה בז'ז'ני, ובמקומות מסתור (על כך כתב את ספרו "יחד ולחוד בבז'ז'ני – פולנים, יהודים ואוקראינים 1919 –1945 , אונ' בן גוריון 2005). הם הגיעו ללודז' לאחר שחרור העיר בידי הצבא האדום. בית הספר נקרא "לוחמי הגטאות" ונוהל בידי אנשים מסורים שרדליך זוכר עד היום.
ב-1997 הוא ארגן מפגש בארץ, אליו הגיעו כשמונים מבין התלמידים והמורים של בית הספר. ביניהם היו המנהל ברוך קפלינסקי מווילנה שהיה במחנה עבודה בזמן המלחמה, חלה בטיפוס והגיע לבסוף ללודז' ובארץ היה לחוקר תנ"ך, והמורה להתעמלות בנימין מאיירצ'ק, שלחם במלחמה במסגרת צבא הפולני והגיע אף הוא ללודז' אחרי המלחמה. מלבד שניים שהגיעו למפגש מקנדה ומארה"ב – כל שאר הילדים עלו לישראל בראשית שנות החמישים והתערו בה.
מזכרת ויזואלית מאותן שנים הוא הסרט שצילם במאי צעיר בשם נתן גרוס, שאחר כך היה לבמאי נודע בארץ ובין השאר היה אחראי על יומני "גבע". "אונדזערע קינדער – הילדים שלנו" הוא הסרט היהודי היחיד באורך מלא שצולם בפולין לאחר המלחמה והשתתפו בו צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומכר שנשלחו לשעשע את הילדים. לפי עלילת הסרט הם האזינו בסתר לסיפורים שסיפרו הילדים זה לזה בלילות ובהם קורותיהם בזמן המלחמה והשואה. רדליך היה אחד הילדים הללו והוא זוכר את צילומי הסרט כאירוע משמח ועליז. נפלאות האינטרנט והגוגל מאפשרים לנו לחזות בשיר ביידיש ששרו שני הקומיקאים – "שיר של כיף" – על רקע צילומי הילדים העוסקים במלאכות כפיים שונות ומכשירים עצמם לעלייה לארץ. גם כאן מופיע רדליך הילד כשהוא מנסר בחדווה עצים כדי להכין שולחן ומזמר ביידיש "כמה כיף…" ואכן, למרות הקשיים, המחבר אינו מסתיר שעבורו היו בשנים בלודז' גם רגעי אור ושמחה, טיולים בטבע וצפייה בקולנוע, פעולות בתנועת הנוער ואהבות ראשונות.
כותרת הספר "חיים במעבר" מדויקת וקולעת. השנים ההן בלודז', כמו במקומות אחרים באירופה, התאפיינו בכך שהיו שנות מעבר בין מוראות השואה לבין עתיד טוב יותר, בין החיים והמוות שנשארו מאחור, לבין החיפוש אחר התחלות חדשות, בין הזכרונות שחלקם הודחקו והוסתרו לבין השאיפה לחיים "נורמליים". כחוקר וכהיסטוריון ניסה רדליך להתחקות אחר קורותיהם של חבריו לבית הספר, הניצולים והשורדים, ולסווגם לקבוצות: אלה שהיו בגטאות, במחנות, המסתתרים בצד הארי, השבים מברית המועצות. הציונים לעומת הקומוניסטים והבונדאים. לכל קבוצה המאפיינים שלה, אך החשוב מכל הוא התיעוד האישי המצמרר. כמה סבל וכמה כאב סחבו כל ילד וילדה על כתפיהם הצעירות. אבדן הורים ואחים, פחד מתמיד, נדודים, קור, עוני ורעב, אבדן האמון בבני אדם. פלא הוא בעיני כיצד רבים כל כך מן הילדים האלה השתקמו והפכו לאנשים פעילים ומועילים לחברה, הקימו משפחות והשכילו לחיות עם הזכרונות, אך לא בצילם.
הדרך בה מספר רדליך את סיפורי חייהם מסחררת. הקורא מרגיש כאילו הם חולפים על פניו בריצה ברחוב צפוף הומה אדם או בתחנת רכבת, כל אחת והמשא שלה, כל אחד והפצע שלו. הוא ליקט את סיפוריהם וזיכרונותיהם המקוטעים וצייר תמונת פסיפס מרובת קולות ומראות שקשה להאמין שאכן אירעו לילדים הקטנים האלה.
אהרון זלקינד, כיום עינת, אינו זוכר איך נראה אביו שנלקח מביתם בווילנה כמה שבועות לאחר כניסת הגרמנים לעיר ונורה בפונאר. שום תמונה לא נותרה לו. אך הוא זוכר היטב את המעבר לגטו ואת החיים בו ואת ההסתתרות מתחת למדרגות בעת אקצית הילדים במתחם מחנה העבודה ה.ק.פ. שליד וילנה. אהרון הגיע עם אמו ואחיו ללודז' בשלהי קיץ 46 והיה מן הילדים שלמדו בבית הספר, עלה לארץ ושרת שנים רבות בצה"ל. כיום הוא חי ברחובות ועומד לפרסם את זכרונותיו, השלובים במחקר הסטורי על גטו וילנה.
שלמה פומרנץ אחד משלישיה, שהה עם אחיו ואחותו בבית ילדים פולני באוזבקיסטן לשם ברחה משפחתם עם פרוץ המלחמה. בית הילדים פונה לטהרן עם צבאו של אנדרס ועם סיום המלחמה שבה המשפחה ללודז'. כך גם משפחתה של הנקה, שזוכרת את המסע הארוך ברכבת לסיביר ואת קשיי החיים שם, את מעצרו של אביה שמכר מוצרים גנובים בשוק השחור וכיצד נראה רזה שדוף וכבוי לאחר שחרורו שהושג במאמצים נואשים של האם. דזיוניה ליברמן ואמה חיו מספר שנים בגטו לודז', האם נשלחה לאושוויץ ולא נראתה עוד ודזיוניה הועברה למחנה שטוטהוף, שם עבדה במפעל לייצור חלקי חילוף למטוסים, חלתה מאד ושכבה בצריף בית החולים כשהרוסים שחררו את המחנה. עוד בטרם החלימה יצאה למסע רגלי ללודז' בתקווה למצוא את אביה והתגוררה כשנתיים בבית הילדים הלנובק. עלתה לישראל רק ב-1957.
סיפור רודף סיפור, ובסוף הספר מביא המחבר כעשרים וחמש ביוגרפיות מרוכזות של הילדים. הדברים נמסרים בקצרה ובלשון לאקונית כמעט, שכן אין צורך במילים רגשניות ומוגזמות כדי להעביר את גודל הזוועה.
פרק מיוחד מקדיש רדליך לסקירת הפעילות הציונית בלודז', שהפכה למרכז הציוני המשמעותי ביותר בפולין אחרי המלחמה, ומרכז גם לפעילות ה"בריחה". בהיותו חבר השומר הצעיר אז, הוא מרחיב את דבריו על תנועה זו ומוסיף כי "בין התנועות הציוניות הפעילות ביותר בלודז' היו דרור, השומר הצעיר וגורדוניה" (עמ' 147). כאמור, הוא מקדיש גם פרק לפעילותם של הקומוניסטים ואנשי הבונד, שבדרך כלל נעדרים מהשיח ההסטוריוגרפי על התקופה. חבל רק שכחוקר אינו מזכיר במילה את פעילותה של תנועת בית"ר בלודז', הנסקרת בספרו של חיים לזר "בית"ר בשארית הפליטה" (מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים ומכון ז'בוטינסקי 1997): "בלודז' התארגנה קבוצת בית"רים… הם נהגו לפקוד מדי יום את משרדי הוועד היהודי, לשם פנו המוני הפליטים שהגיעו ללודז', ולחפש ביניהם בית"רים. הם השיגו ממשרדי הוועד מכונת כתיבה והתחילו להדפיס עיתון אשר נקרא "למולדת", כשבראש כל גליון התנוסס דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי". באביב 1945 התכנס בלודז' מרכז הצה"ר בפולין לישיבתו הראשונה וחילק בין חבריו תפקידים להמשך פעילות ריכוז הפליטים וארגון ה"בריחה". בית"ר נשארה מחוץ למסגרות המאוחדות שהקימו התנועות הציוניות ואף הייתה בלתי ליגאלית תחת המשטר הקומוניסטי בפולין, מה שהיקשה עוד יותר על פעילותה והיא העבירה אחר כך את מרכז הכובד לרומניה ולאיטליה.
בשנים 1949-1950 גבר תהליך הסטאליניזציה בפולין והחלה מתקפה על הפעילות הלאומית היהודית והציונית. הוטל פיקוח הדוק על התנועות וחל איסור מפורש על הנפת דגלי כחול לבן, על הצגת סיסמאות ציוניות או על קיום מחנות קיץ. פעילים נחקרו ונעצרו ובסתיו 1949 התקבלה החלטה ממשלתית רשמית על חיסול כל המפלגות והארגונים הציוניים. רדליך הנער השתתף במחנה הקיץ האחרון של השומר הצעיר בקיץ 1949 לחוף הים הבלטי. שינויים חלו גם במוסדות החינוך היהודיים, בתי הספר עבריים נסגרו ואחרים הולאמו.
אך במקביל התירה ממשלת פולין את הגירת היהודים מתחומה. ואכן, בין סתיו 1949 לקיץ 1951 עלו לארץ מפולין כ-30,000 איש, ביניהם כ-5000 מלודז'. רדליך מצטט סוציולוגית פולנייה שהגישה בשנת 1950 עבודת דוקטוראט על יהדות פולין אחרי המלחמה, וכך כתבה: "יהודים שנטו לקיים מוסדות יהודיים בעלי צביון נבדל יוצאים כעת לישראל. הפעילים הציוניים עוזבים; המפלגות הציוניות מפורקות; העיתונות הציונית, שהייתה כה פעילה בתקופה שמייד לאחר המלחמה, אינה קיימת עוד. רק פלח קטן מן הקהילה היהודית מעדיף להישאר בפולין" (עמ' 194).
הנה כך נחתם עוד פרק בהסטוריה העצובה של יהדות פולין. גם לאחר השואה והסבל המשותף של יהודים ופולנים מן הכיבוש הנאצי, לא נמצא מקום בפולין לשארית הפליטה של יהודיה. כמה טוב שמדינת ישראל כבר הייתה קיימת ויכלה לקלוט אותם.
השנים המעטות בלודז' אכן היו "חיים במעבר". אחריהן לא נותרו בה כמעט יהודים ו"גם זכרון החיים היהודיים של פעם הלך ונמוג" (עמ' 200).

פורסם ב"האומה" מרץ 2013

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות