אפר 142013
 

שרה אוסצקי-לזר, אקרית ובירעם – הסיפור המלא, סקירות על הערבים בישראל, סקירה מספר 10, המכון ללימודים ערביים / המכון לחקר השלום, גבעת חביבה, פברואר 1993

סקירה זו מוקדשת לעקורי אקרית ובירעם, בהערכה על מאבקם המתמשך והמכובד, ולמקבלי ההחלטות במדינה, שבידיהם נתונה עתה האחריות הכבדה לשקול ולהכריע בשאלה סבוכה זו. הסקירה נכתבה לפני כעשרים שנה, אך למרבה הצער לא חל שום שינוי במצב תושבי הכפרים עד היום. לאחרונה הקימה קבוצת צעירים בני הדור השלישי והרביעי "מאחז" קטן באיקרית, מתוך רצון להתחבר למקום ובתקווה להעלות את עניינים שוב על סדר היום.


גבעת חביבה, פברואר 1993

תוכן העניינים
מבוא
הפינוי
הכפרים אקרית ובירעם בתקופת המנדט
ראשית המאבק לשיבה לכפרים (1949-1956)
המאבק המשפטי
הרס הכפרים
לאחר ההריסה – עוד לא אבדה התקווה
פיצויים
המשך המחאה והמאבק (1972-1992)
השיקולים בעד ונגד ההחזרה
סיכום
הערות

מבוא
השמות אקראית ובירעם חקוקים עמוק בתודעה הישראלית. אנשי שני הכפרים הנוצרים הסמוכים לגבול הלבנון, שפונו במהלך מלחמת השחרור על ידי צה"ל, בהבטחה שיוכלו לחזור תוך זמן קצר, מנהלים מזה ארבעים וארבע שנים מאבק ציבורי למימוש הבטחה זו. בשיטתיות נעלמה עולה הנושא על סדר היום הציבורי מדי כמה שנים, מוקמות ועדות, מוצעות הצעות, מתעוררות תקוות, ושוב הוא חוזר ושוקע ומעלה אבק כמו פרשיות בלתי פתורות אחרות, עד לפעם הבאה. למרות העניין הרב בהם, טרם נכתבו הסיפורים של אקרית ובירעם במלואם. עשרות כתבות עיתונאיות, כתבות טלוויזיה ואזכורים מעל במות שונות, לא הצליחו לצייר את הפרשה במלוא היקפה ועומקה.
לאחר הבחירות לכנסת, ביוני 1992, שוב עלה הנושא. בהסכם הקואליציוני בין מרץ למפלגת העבודה נאמר כי מרץ "תהיה רשאית להעלות את עניין אקרית ובירעם תוך השנה הראשונה לקיום הממשלה"1. גם במסמך הדרישות של המפלגה הדמוקרטית הערבית מן העבודה מובעת הדרישה ל"החזרת תושבי אקרית ובירעם לכפריהם בהתאם להחלטת בית המשפט הגבוה לצדק"2. בחודש נובמבר 1992 החלו מגעים בין חברי כנסת ממרץ לבין ועדי העקורים, במטרה למצוא פתרון לבעיה. נשיא המדינה, חיים הרצוג, כמו נשיאים אחרים לפניו, הביע את רצונו ותקוותו שהעניין יסתיים בהסדר ש"יתקן את העוול" והעקורים יוכלו לחזור לכפריהם3.
בינואר 1993 נמסר על כוונה להקים ועדת שרים לדיון בנושא4, והצעת חוק להחזרת העקורים, שהוגשה לכנסת על ידי חד"ש, עברה בקריאה טרומית ונדונה בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת5.
הדפים שלהלן ינסו לתאר את השתלשלות האירועים מאז נובמבר 1948 מועד פינוי הכפרים, ועד היום (פברואר 1993). מאבקם של התושבים לחזור לבתיהם ומגעיהם עם ממשלות ישראל השונות מתועדים כאן, לצד תיאור ההיבטים המשפטיים והפוליטיים של הפרשה, תוך שימוש במסמכים רשמיים, פסקי דין, עדויות, ראיונות, קטעי עיתונות ומאמרים. ייעשה ניסיון להבין מדוע לא נפתרה הבעיה במשך ארבעים וארבע שנים, למרות שיש הסכמה רחבה במערכת השלטון ובקרב הציבור שאכן מדובר בעוול שיש לתקנו, ותובא תמצית הנימוקים בעד ונגד ההחזרה, כפי שהועלו במשך השנים.

הפינוי
מבצע "חירם" היה האחרון במבצעי חזית הצפון במלחמת העצמאות והגדול שבהם. המבצע נערך בימים 29 עד 31 באוקטובר 1948, ובמהלכו גורשו אנשי "צבא ההצלה" של קאוקג'י אל שטח לבנון. לאחר מבצע זה חדל "צבא ההצלה" להתקיים ככוח לוחם, אם כי לא הושמד כליל. כוחות צה"ל כבשו את אזור מרכז הגליל, את כביש הצפון ממנרה עד ראש הנקרה והשתלטו אף על ארבעה-עשר כפרים לבנוניים מעבר לגבול, אשר מאוחר יותר הוחזרו ללבנון במסגרת הסכמי שביתת הנשק6.
ב-31 באוקטובר 1948 נכנסו כוחות צה"ל לכפר אקרית בגליל המערבי. הכפר נכבש ללא קרב וארבעה מנציגיו חתמו על "כתב כניעה זמני", בו התחייבו להיכנע לצה"ל ללא תנאי, להסגיר את כל הנשק והתחמושת הנמצאים ברשותם ולציית להוראות אנשי הצבא7. אנשי אקרית הניפו דגל לבן וכומר הכפר קידם את פני הכוחות הישראליים כשבידיו ספר תנ"ך, ואמר בעברית: "ברוכים הבאים בני ישראל". המוח'תאר צעד בעקבות הכומר, כשבידיו לחם ומלח והזמין את הפלוגה כולה להתארח בכפר8. תמונות מקבלת הפנים שערכו תושבי אקרית לחיילי צה"ל הופיעו ב"דבר השבוע" יומיים לאחר האירוע. הדברים נתמכים גם על ידי עדויות אנשים שהשתתפו בכיבוש הכפר9. אחד מצעירי אקרית נשלח לוואדיות, לחפש מספר צעירים, שהיה בבעלותם נשק והם הסתתרו מפני צה"ל. הוא שכנע אותם, בשם הכומר, לחזור לכפר ולהסגיר את נשקם, וכך אכן עשו. הם גם סיפרו לחיילים על מיקומם של מספר מוקשים, שהונחו בין הכפר לכביש הראשי, וסייעו בפירוקם10.
שבוע לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, נדרשו אנשי אקרית לעזוב את בתיהם ולעבור לכפר ראמה, המרוחק למעלה משלושים קילומטרים דרומית-מזרחית לכפרם. לדברי התושבים, קצין צה"ל בשם יעקב קארא, שמסר להם דרישה זו, אמר כי הפינוי מוגבל לחמישה-עשר יום בלבד, וכי עליהם לקחת אספקה לתקופה קצרה. ואכן, אנשי אקרית השאירו מאחוריהם את מרבית הרכוש והמזון ומספר ומספר אנשים לשמירה11. לפי עדות אנשי הכפר הם הועברו במשאיות של הצבא, ושוכנו בבתיהם של אנשי ראמה שברחו במהלך הקרבות12.
רב סרן ישראל קרסננסקי, סגן המושל הצבאי של הגליל באותה עת, העיד בשבועה בפני בית המשפט העליון כי לא כך נאמר לתושבים, אלא שנמסר להם "שהם יועברו לזמן קצר, עד אשר מצב הביטחון יאפשר להם לשוב"13. מאקרית התפנו מאה עשרים ושש משפחות, שמנו שש מאות ושש-עשרה נפש. על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היה שטח הקרקע בבעלות הכפר באותה תקופה שישה-עשר אלף דונם, מהם שבעים ושלושה דונם שטח בנוי, שלוש מאות עשרים וארבעה מטעים, אלף חמש מאות שמונים ושמונה מזרע וארבעה-עשר אלף עשרים ושמונה טרשים14.
כפר בירעם, המרוחק כעשרים קילומטרים מזרחית מאקרית, נכבש אף הוא על ידי צה"ל במסגרת מבצע חירם. בספרו "מערכות צפון" מספר משה כרמל, מפקד המבצע, כי כשנכנס צה"ל לכפר ברחו כל תושביו אל הוואדי היורד צפונה:

בדמדומי בוקר חזרו ועלו נכבדי הכפר ובקול בוכים סיפרו, כי הלבנונים גרשום
ולא נתנום לעבור את הגבול. הם נשארו כל הלילה רבוצים בתוך הוואדי, ובקור
הגדול מתו להם שבעה תינוקות בזרועות אמותיהם. הם מבקשים עתה לשוב
אל בתיהם בשטח הנכבש. הרשות ניתנה להם15. (הדגשה שלי, ש.א.ל)

נראה כי משה כרמל מערבב את סדר הזמנים, כפי שיובהר להלן. כומר הכפר, יוסף אסטפאן סוסאן, מספר בספרו האוטוביוגרפי "שהאדתי" (עדותי), כי בזמן כניסת צה"ל לבירעם התרכזו כל התושבים בכנסיה. לאחר שנערך חיפוש בבתים, הוטל עוצר על הכפר לשלושה ימים, לשם חיפוש אחר נשק ואנשים חמושים. הובטח להם כי לאחר מכן ישובו החיים למסלולם התקין16.
ב-7 בנובמבר 1948 נערך רישום אוכלוסין בבירעם17. רשימות בלתי מלאות מצויות היום בתיקי משרד המיעוטים בגנזך המדינה18. מספר תושבי הכפר באותה עת היה כאלף וחמישים19.
ב-13 בנובמבר, שבועיים לאחר הכיבוש, נדרשו גם אנשי בירעם, במפתיע, לצאת מכפרם. קצין צה"ל דרש מהם להתרחק כחמישה קילומטרים מן הכפר לכיוון צפון, תוך ארבעים ושמונה שעות20. אולם שלא כמו אנשי אקרית, הם לא הועברו מיד ובצורה מאורגנת לכפר אחר, אלא התפזרו בשדות ובכרמים ובוואדי הסמוך לכפר, למרות מזג האוויר החורפי ששרר באזור. לדברי סוסאן, מטרתם הייתה להישאר במוך לבתיהם ולאדמתם21. שבעת התינוקות שהזכיר כרמל בספרו מתו בימים אלה שלאחר הפינוי ולא ביום הכיבוש.
ראשי הכפר יצרו קשר עם שר המיעוטים דאז, בכור שטרית22, אשר נענה וביקר בג'ש ביום 20 בנובמבר 1948 בלווית המושל הצבאי אלישע סולץ, ונפגש שם עם נציגי בירעם. השר שטרית התקבל בפאר רב בכפר ג'ש, הוא גוש חלב, המרוחק כארבעה קילומטרים דרומית-מזרחית מבירעם. פעמוני הכנסייה צלצלו לכבודו ובכניסה לכפר נבנה שער ובראשו מגן דוד. הכומר המקומי נשא נאום נרגש ואמר בין השאר כי "אין אנחנו רוצים לחיות תחת שלטון ישראל כאזרחים נכנעים ומשועבדים בלבד, אלא רוצים אנחנו לחיות כאחים עם בני ישראל, שווים בזכויות וחובות כלפי האל, הממשלה והמולדת". הכומר ביקש שבני כפרו יצטרפו לצבא ישראל, וכי תוקם תחנת משטרה בכפר ג'ש "מאנשינו או מבני ישראל, כרצונכם". באותו נאום פנה הכומר אל השר שטרית וביקשו להשיב את אנשי בירעם ומנצורה (כפר מארוני, ששכן צפונית לאלקוש של היום) אל כפריהם בכבוד "או הביאום אלינו אם אין הדבר באפשרותכם מטעמים צבאיים, ואנחנו נחלק את פת לחמנו איתם, כי הם בשר מבשרנו"23. שטרית הבטיח למוח'תאר בירעם ולכומר הכפר לטפל בבעייתם24. הוא אכן השתדל אצל בן-גוריון ודיווח לו כי:

כפר בירעם לקה מחמת היותו קרוב לדרך הראשית ומטעמי בטחון גורשו אנשי
הכפר ממקומם. חלקם עבר לכפר ארמש שבלבנון… וחלק, ובתוכם נשים וילדים, נשאר בתוך הגיאיות ובנקרות צורים ומערות במזג אוויר גשום וקר25.

במכתבו מוסיף שטרית ומפרט את תלאותיהם של מגורשי בירעם ומספר על שבעת הילדים שמתו מקור, על שלושה מאנשי הכפר שהלכו לקנות מצרכים ונורו למוות על ידי שרידי צבא קאוקג'י ועל מקרי שוד בכפר הנטוש.
בעקבות מאמציו הועבר חלק גדול מאנשי בירעם, כשבע מאות נפש, לג'ש. הם שוכנו ברובע המוסלמי של הכפר, בבתים שננטשו. חמישה אנשים הורשו להישאר בכפר בירעם, כדי לשמור על הרכוש, יחד עם יחידת צה"ל שהוצבה במקום26. בדו"ח שכתב מנהל סניף צפת של משרד המיעוטים להנהלת משרדו אודות כפר בירעם, ביום 1 בדצמבר 1948, היינו, כשבועיים לאחר הפינוי, הוא מוסר כי: "חלק גדול מאנשי כפר זה העברנו לג'ש וריכזנו אותו ברובע המוסלמי, היתר טרם חזרו מחוסר אמצעי הובלה מספיקים, כמו כן מפאת האקלים הרע, הם עוד נמצאים בכפר רומייש (לבנון), הכמורה נמצאת עוד מעבר לגבול". הוא הוסיף גם כי חמישה מאנשי הכפר הורשו להישאר יחד עם יחידת הצבא, כדי לשמור על הרכוש שנשאר בבתים. כמו כן, העביר לשר את בקשת אנשי ג'ש, ובתוכם פליטי בירעם, לצייד אותם במספר רובים לשם הגנה עצמית מפני מעשי השוד שהתרבו מצד ערבים פליטים באזור. בקשה נוספת של התושבים הייתה – לארגן במהירות את מערכת החינוך בכפר, כדי שילדיהם לא יסתובבו בחוסר מעש27.
אלא שלא לכל מגורשי בירעם נמצאה קורת גג בג'ש ולכן עברו כמאתיים מהם לרומיש, כפר מארוני מעבר לגבול. גם לאנשי בירעם, בדומה לאקרית, נאמר כי עזיבתם את הכפר היא זמנית, עד להתרחקות הצבאות הערביים מגבולות הארץ, וכי יוכלו לשוב אליו כעבור שבועיים28. עדותם זו נתמכת בדבריו של עמנואל (מנו) פרידמן, קצין צה"ל שנלווה לשר שטרית, והוא עצמו היה זה שנתן להם את ההוראה לעזוב לזמן קצר. לדברי פרידמן, המדינה הייתה מעוניינת אז לשכנעם להישאר בתחומי ישראל ולא לעבור ללבנון29. אנשי בירעם השאירו את חפציהם בתוך הבתים. בדו"ח מנהל מקרקעי ישראל על כפרים נטושים במחוז הגליל, מ-25 במאי 1949, נכתב כי "נשאר רכוש מטלטלין השייך לאנשי הכפר שהועברו לגוש חלב. הרכוש הנ"ל נאסף לכנסיה ולכמה בתים ונחתם על ידי המשטרה"30. מאוחר יותר, כאשר התיישבו אנשי קיבוץ ברעם בבתי הכפר, רוכזו כל הרהיטים בכמה מחסנים, במעמד ובפיקוח משטרת צפת. בידי העקורים קבלות רשמיות המאשרות זאת, מתאריך 18 ביוני 1949, עליהן חתום גם נציג הקיבוץ. אלא שרוב הרהיטים נגנבו או הושחתו במשך הזמן31. תושבי אקרית ובירעם לא היו היחידים שפונו מן האזור הסמוך לגבול הלבנון לאחר מבצע חירם. לדברי בני מוריס, שחקר את התקופה, היה זה מפקד חזית הצפון, משה כרמל, שהחליט לפנות רצועה של חמישה עד חמישה-עשר קילומטרים בצד הישראלי של הגבול מכפרים ערביים. תושבי הכפרים המוסלמים-שיעים נבי רובין ותרביחא, ששכנו בקרבת אקרית, הועברו ללבנון, תושבי ג'ש הושארו בסופו של דבר בהתערבות אישים ישראלים, וכך גם תושבי תרשיחא. לפי מוריס, הייתה זו החלטה נחושה של צה"ל, שנתמכה גם על ידי הרשויות האזרחיות של המדינה, "להשאיר את הרצועה לאורך גבול הצפון נקיה מערבים"32. משה כרמל איננו מתייחס כלל לפינוי הכפרים בספר זיכרונותיו. הוא כותב ברגשנות על שיירות הפליטים שראה בדרכי הגליל, ועל חייליו שחלקו את מזונם עם ילדי הפליטים33. אין אזכור בספרו להחלטה ישראלית לפנות את האזור בכוח. ספר רשמי על קורות מלחמת העצמאות מסכם את מבצע חירם באמרו: "חלק מן הכפריים היושבים על הספר גורשו דרומה, בהם ערביי בירעם ואקרית, תוך הבטחה שברצון יידון דבר החזרתם 'כשרק יובטח הגבול' "34.
ב-24 בנובמבר סמכה הממשלה את ידה בדיעבד על פעולת ה"טיהור" לאורך גבול הלבנון35. בן-גוריון הבהיר את מדיניות הממשלה בנושא הכפרים הערביים שננטשו, באמרו: "לאורך הגבול בכל כפר ניקח את הכול, כפי צרכי התיישבותנו. את הערבים לא נחזיר"36 (הדגשה שלי, ש.א.ל). הפינוי נעשה בהתאם לחוק המלחמה, המעניק למפקד הצבאי סמכות לפנות יישובים באופן זמני, אם צרכים צבאיים מחייבים זאת. אישור חוקי למצב שנוצר ניתן על ידי "חוק אזורי הביטחון", שאושר על ידי הכנסת ביולי 371949, ונתן גושפנקה חוקית לאפשרות למנוע מן התושבים לחזור לכפרים, שנכללו באזורי הביטחון. אלא שהממשל הצבאי לא קיים את התנאים להפעלת החוק ולא מסר צווי יציאה אישיים למפונים38.

הכפרים אקרית ובירעם בתקופת המנדט
לפי החלוקה בין בריטניה לצרפת, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היה הכפר אקרית שייך ללבנון ולא לפלסטין. עד 1927 היה חלק מנפת צור ורק אחר כך הועבר לנפת עכו ולחסור המנדט הבריטי, לאחר התנכלויות מצד כפרים שיעיים נגד הכפר הנוצרי39. אקרית שוכנת מצדו הדרומי של כביש הצפון, כשמונה קילומטרים מזרחית לקיבוץ אילון, על גבעה שגובהה כשש מאות ושישים מטרים מעל פני הים. יש המזהים בשמה את הישוב היהודי מן המאה השלישית לספירה, יוקרת.
בסקירת הכפרים הערביים שנערכה על ידי שירות הידיעות של ההגנה ב-1942, נמסר כי מספר תושבי אקרית כארבע מאות, כולם נוצרים, יש בה בית ספר עדתי המנוהל על ידי הכנסייה הקתולית ובו שלושים תלמידים, כנסיה אחת ושלוש חנויות. הדו"ח מציין כי אין בכפר אפנדים בעלי קרקעות וכי הקרקע הממוצעת למשפחה היא בגודל חמישים דונם לערך. יש משפחות שאין להן אדמות ובניהן עובדים אצל משפחות אחרות. הקרקע הררית, אין אדמת שלחין והגידולים העיקריים הם פלחה, זיתים, תאנים וטבק. כותב הדו"ח העריך אז את שטח הקרקע השייך לכפר בכחמשת אלפים דונם40.
לפי הדו"ח, היו לתושבי אקרית יחסים טובים עם הממשלה (הבריטית) ובמאורעות "לא השתתף איש עם המורדים, ולא נסבו נזקים מטעם הצבא. המורדים רצחו את המוח'תאר הקודם ח'ליל סבית באשמה שהודיע לממשלה שהמורדים מבקרים בכפר"41. סיפור הירצחו של המוח'תאר שגור עד היום בפי תושבי אקרית, אף כי אין הם יודעים מי רצח אותו, ויש על כך גרסאות שונות. הטענה המקובלת היא שנרצח על רקע סכסוכים פנימיים על המוח'תארות, אולם כמו במקרים רבים אחרים ניתן לרצח הסבר לאומי42. לדברי אחד מאנשי אקרית, היה סבית אדם אינטליגנטי ו"ידע להשתלב בחיים באותה תקופה. בלילה היה מביא אוכל למורדים מחוץ לכפר, וביום שמר על יחסים טובים עם הבריטים". כמה עשרות מוח'תארים נרצחו אז בכפרי הגליל, כנראה על רקע יחסיהם על השלטונות הבריטיים43. באותה תקופה שטף גל טרור פנימי את החברה הפלסטינית, שהביא לחיסולה הפיזי של שכבת המנהיגות המקומית. הסיבות לרצח היו לא רק שיתוף פעולה עם הבריטים, אלא גם השתייכות פוליטית, סירוב לתרום כסף לכנופיות או נקיטת קו מתון מדי לטעמם של המתנקשים44. בתוספת לדו"ח הראשון על אקרית, מופיע דו"ח נוסף האומר כי:

כפר זה היה שקט בימי המאורעות. כל תושביו נוצרים, הכפר מתון ומתרחק
מהמפלגות… שניים מבני הכפר השתתפו במרד כראשי פציל (תת-כנופיה)
והם: שיבאן סבית ומטאנס ג'ומעה. עם גמר המאורעות חזרו לכפר, הממשלה
לא תפסה אותם. הכפר העלים את שמותיהם מהממשלה. הממשלה החרימה
מהכפר ארבעה רובים, שנמצאו במערות מחוץ לכפר"45.

בין 1940 ל-1947 הייתה תקופה שקטה באקרית. בתקופת מלחמת העולם החרימו הבריטים כמויות גדולות של חיטה מן התושבים, אשר מחו על כך ללא הועיל. בתקופה שבין יציאת הבריטים, שפינו את נקודת המשטרה שלהם בשומרה ב-14 במאי 1948, ועד לכיבוש הישראלי ב-31 באוקטובר אותה שנה, נשלט הכפר על ידי גורמים ערביים שונים, תחילה לבנונים, אחר כך סורים תחת פיקוד קאוקג'י ואחריהם הגיעו חיילים עירקים וסעודים. בסוף התקופה השתלטה על הכפר קבוצה מקומית בראשות אדם מציפורי. כל אותה עת נצמדו התושבים לכפרם והעדיפו שלא לעזבו, למרות הקשיים, כיוון שידעו מה רע מצבם של הפליטים שברחו ללבנון46.
בירעם הוא כפר מרוני, השוכן כשבעה-עשר קילומטרים צפונית-מערבית לצפת, וכארבעה קילומטרים דרומית לגבול עם לבנון, גובהו כשבע מאות מטרים מעל פני הים. בתוך הכפר ובקרבת מקום לו נתגלו שרידי בתי כנסת יהודיים מן המאה השלישית לספירה. דו"ח ההגנה על כפר בירעם (1942) מציין כי "נטייה פוליטית מיוחדת אינה ניכרת. הם רחוקים מפוליטיקה ואינם מתעניינים בה כלל. כנוצרים נראה שהם נוטים לשלטון". בהמשך נאמר כי יחסיהם עם היהודים קלושים, יתכן שיש כמה שותפויות עם יהודים מצפת ויש מאנשי בירעם המוכנים למכור מקרקעותיהם. "רבים מבקשים קשרי מסחר מהודקים יותר עם היהודים, במיוחד בענייני טבק". אשר להשתתפות במאורעות, לדברי אנשי בירעם הם לא השתתפו בהם לחלוטין, כותב המדווח ומוסיף "נראה שאפשר להאמין להם, בהיותם נוצרים. אם אמנם השתתפו בפעולה כלשהי, הרי לא מתוך לאומיות לוהטת… לדבריהם, לא ניזוקו הרבה במאורעות. הצבא והמשטרה לא עשו להם רעה והמורדים נשמרו מהם, כי הצבא והמשטרה היו מצויים הרבה בסביבתם"47.
בנושאים אזרחיים נאמר בדו"ח כי לכפר שנים-עשר אלף דונם, הרבה מטעים, בעיקר תאנים ומעט זיתים ועצי פרי אחרים, ושטח קטן של שלחין. בכפר כשש מאות וחמישים תושבים, רובם מרונים וכעשרים נוצרים-אורתודוכסים. שני בתי ספר בבירעם, אחר מהם ממשלתי והשני בית-ספר פרטי לבנות, המתקיים על כספי המסיון היווני-אורתודוכסי48. בבירעם הוקמה באוגוסט 1946 עמותה של תושבים למען שיפור רמת החיים, החקלאות, החינוך והחיים החברתיים במקום. בקשה רשמית מפורטת באנגלית, ובה שמות חברי העמותה, מטרותיה, התקנון, צורת ההתארגנות, דרכי איסוף הכספים וכו' הוגשה לאישור שלטונות המנדט49. על פי רישומי ממשלת המנדט מ-1947 היו לכפר בירעם שנים-עשר אלף מאתיים וחמישים דונם אדמה, מהם מאה ושניים דונם שטח בנוי; אלף מאה ואחד מטעים; אלף שש מאות עשרים ושניים אדמת מיזרע עדית; אלפיים תשעים ושניים אדמת מיזרע זיבורית ושבעת אלפים מאתיים שלושים ותשעה דונם טרשים. כמו כן נרשמו אדמות מרעה בלתי ראויות לעיבוד חקלאי50.
ראשי העדה המרונית בלבנון תמכו, כזכור, בהקמת מדינה יהודית. בעדות כתובה בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית במרץ 1946, התבטא הבישוף המרוני בביירות, כי "אין תקומה גם לנוצרים במזרח התיכון אלא אם כן תיווסד מדינה יהודית חזקה, שהיא עניין חיוני לכל המיעוטים הנתונים למרות המוסלמים"51. כומר הכפר ג'ש הזכיר לבכור שטרית את התמיכה המרונית האמיצה ביהודים, שחיו כעם מפוזר ללא ממשלה ומולדת, בנאום שנשא לכבודו בעת ביקורו בכפר52.

ראשית המאבק לשיבה לכפרים (1949-1956)
מיד לאחר הפינוי החלו עקורי אקרית ובירעם, כל כפר בנפרד, במאבק ציבורי להחזרתם לאדמותיהם. ועדי הכפרים פנו במכתבים לראשי הממשל הישראלי ודרשו לקיים את ההבטחות שניתנו להם53. אנשי בירעם שיגרו משלחת לארכיבישוף המרוני של ביירות, אגנטיוס מבארכ, וזה הרגיעם באמרו, כי ליהודים כוונות טובות54, ומסר בידם אגרת אישית לבן-גוריון, בה הוא מבקש את החזרתם לכפר, תוך הבעת שבחים לראש הממשלה ולצה"ל55. הוועדים פנו במכתבים רבים למשרד המיעוטים ולמושל הצבאי בנושאים שונים הקשורים לחיי היומיום שלהם. הועלו טענות על פגיעה ברכושם, בקשות לקיים טקסים וחגים בכפרים הנטושים, לרכוש מוצרים חיוניים, לספק עבודה, וגם מחאות על טיפול לא נאות באנשיהם והבעת דאגה על פעולות שבוצעו בשטח. כל פניותיהם נעשו בדרך רשמית, באמצעות הוועדים, תוך הבעת נאמנות למדינה ובטחון שיוחזרו בקרוב לכפריהם. ניכר מנוסח הדברים, לפחות מאלה שנכתבו במהלך שנת 1949, שאנשי אקרית ובירעם היו משוכנעים כי בקרוב מאד תיפתר בעייתם56.
אלא שתחושה זו הוכחה כבלתי נכונה. בשטח נקבעו עובדות חדשות והתרבו הסימנים כי אין בכוונת שלטונות ישראל לאפשר להם לחזור.
בפברואר 1949 ערכה קבוצה מאנשי בירעם עבודות שיפוץ ואחזקה בכפרם, כדי למנוע חדירת מי הגשמים לבתים. שישים וחמישה מהם, כולל זקנים ונשים, נעצרו על ידי הצבא והועברו במשאיות לגבול ישראל-ירדן באזור ג'נין. הם הסגירו עצמם לצבא הירדני והועברו למחנה צבאי ואחר כך למחנה פליטים ליד שכם57. בעזרת קרובי משפחה מלבנון הצליחו להגיע דרך סוריה ללבנון, התפזרו שם בין קרוביהם ורובם הצליחו להבריח את הגבול ולחזור לגוש חלב58. רשימת שמותיהם של המורחקים, כתובה על נייר רשמי של משרד המיעוטים, מצויה בגנזך המדינה59. המקרה עורר חרדה רבה בקרב אנשי בירעם וחשדנות באשר לכוונתם האמתית של השלטונות כלפיהם. הם שלחו מברקי מחאה לנשיא המדינה ולראש הממשלה ב-1 במרץ 1949, בהם הביעו את ספקותיהם באשר למימוש ההבטחות להחזירם לכפרם60. סיבה נוספת לדאגה עבורם הייתה מדידת הקרקע שבוצעה על ידי קק"ל בתחומי הכפר בירעם, בחודש אפריל באותה שנה. התושבים מחו וביקשו להיפגש עם בן-גוריון. הם הצליחו להיפגש עם יועצו לענייני ערבים, יהושע פלמון, במשרדו בתל אביב ב-25 באפריל 1949 ושטחו בפניו את חששותיהם. אנשי הוועד יצאו מן הפגישה בהרגשה של שביעות רצון ואמונה שהיועץ יפעל למענם61. אלא שב-13 ביוני 1949 כתב להם פלמון כי:

…במסבות הנוכחיות, ולרגלי גורמים צבאיים וביטחוניים, אין כיום אפשרות להתיר
את חזרת אנשי כפר בירעם לכפרם. אין פעולה זו נובעת מרצון או מגמה להעניש
את אנשי בירעם או לפגוע בהם בדרך זו, ואינכם צריכים לראותה כאי צדק או כגמול
שלילי על נאמנותכם לממשלה כמובן.

בהמשך הוא מבטיח כי אין בכוונת הממשלה לנשל אותם מקרקעותיהם והיא תסדר להם "אפשרות חיים רגילים בג'ש"62.
עוד לפני קבלת המכתב, ביוני 1949, עלה הגרעין הראשון של קיבוץ ברעם להתיישבות באזור. במשך שנתיים ישבו אנשיו בבתים הנטושים של בירעם, עד שעברו בקיץ 1951 למקום הקבע של הקיבוץ63. אנשי בירעם הזדרזו למחות גם על כך במכתב לבן-גוריון, אולם ללא הועיל64.
בשנה הראשונה עדיין התאפשר לאנשי בירעם לאסוף את יבולם. אפילו אלה מהם שעברו לרומיש, מעבר לגבול, הורשו לאסוף את יבול הטבק שלהם ומכרו אותו לחברת "דובק" הישראלית. שבעים מבני הכפר חתמו על עצומה בה הביעו רצונם להתגייס לצה"ל, להתאמן ולשמור על הגבול הצפוני65. במקביל להתכתבות עם גורמים ממשלתיים, החלו ועדי הכפרים לפנות גם לדעת הקהל היהודית בישראל. ב-12 ביולי 1950 פרסמו "מכתב גלוי לעם היהודי", בו השוו את גזילת רכושם לפרשה התנ"כית של כרם נבות היזרעאלי. דווקא העם היהודי, נאמר שם, צריך להיות רגיש לזכויות מיעוטים במדינה דמוקרטית66.
כאחת מדרכי המחאה הפאסיביות, סרבו אנשי בירעם לשלם חלק מן המסים שהוטלו עליהם על ידי המדינה, ובעיקר את מס החינוך, וגם על כך ניהלו התכתבות עניפה עם הרשויות השונות, שהיפנו אותם ממשרד למשרד67. לקראת הבחירות לכנסת ב-1955 פרסם ועד העקורים מכתב גלוי בעתונות בו הודיע כי תושבי בירעם יחרימו את הבחירות כמחאה על יחס השלטונות אליהם68.
את האבסורד במצבם היטיבו לתאר במכתב מפורט מ-13 במרץ 1951 שהופנה למושל הגליל המזרחי: "השלטונות הצבאיים הוציאונו בכוח מבתינו והחרימו את רכושנו, עד שהפכנו לחסרי כל – ואנו בעלי רכוש, נחשבנו לפליטים – ואנחנו אזרחים, נחשבנו לנפקדים – ואנחנו נוכחים"69.
בתקופה מסוימת נהנו העקורים מסיוע הצלב האדום ואונר"א, אולם רק באופן חלקי, כיוון שלא נחשבו לפליטים שעזבו את הארץ70. הסיוע הופסק במהרה. ב-1955 הוצעה להם הצעת פשרה ראשונה מטעם הממשלה, באמצעות הממונה על העדות הנוצריות במשרד הדתות, דוקטור קולבי, לפיה תוחכר להם קרקע חלופית בג'ש, ייבנו להם בתים חדשים והם יפוצו על אובדן הרכוש. ביוני 1956 הציע להם המושל הצבאי בנצרת, מישאל שחם, כי הממשלה תיתן למשפחות העקורים אדמה בג'ש – דונם תמורת דונם71. העקורים התנגדו לכל תכנית שאיננה מחזירה אותם לאדמתם, והחליטו להיצמד לעקרון של "זכות השיבה"72. תכניות דומות ונדיבות עוד יותר הוצעו להם במשך השנים הבאות, אך כולן נדחו מאותה סיבה.
ב-1956 הופיעה משלחת של העקורים בפני ועדת רטנר, שמונתה על ידי בן-גוריון לבדיקת הממשל הצבאי, והגישה לה חומר מפורט. בעדותם בפני הוועדה הביעו נציגי אקרית את נאמנותם למדינה ואת הסכמתם להסתפק רק בחלק מאדמות הכפר, אם קיימת בעיה ביטחונית. הם גוללו בפני חברי הוועדה את מסכת הפגישות שהיו להם עם רשויות המדינה, כולל פגישה שנערכה ב-1955 עם משה שרת, ראש הממשלה דאז, וההבטחות שניתנו להם. הכומר סוסאן מבירעם שלח תזכיר לוועדה ובו הביע את עמדתו כנגד קיום הממשל הצבאי73. אולם הוועדה מצאה כי "שלטונות הצבא לא פעלו בשרירות וכי פעלו למיטב הבנתם לגבי תפקידם בקשר לביטחון המדינה, וכי לא היו שיקולים אחרים מחוץ לשיקולים ביטחוניים לנוכח עיניהם של הנוגעים בדבר"74.
באותה שנה נערכה בבירעם קבורה ראשונה לאחר הפינוי. האב הרוחני אליאס סוסאן נקבר בכנסיה על פי צוואתו, לאחר שניתן רשיון מיוחד לכך על ידי המושל הצבאי75. מ-1968 ואילך נקברים כל יוצאי בירעם בבית הקברות בכפר, וכך גם מתי אקרית. לאחר קבורת סוסאן, ביקשו התושבים ממשרד הדתות לאפשר להם להתקין מחדש את הפעמון בכנסיה. במכתב
מ-15 בפברואר 1956 הם נענו שהדבר נבדק, אך רק ב-1974 הורשו להתקין פעמון, שנתרם להם על ידי יוצאי בירעם בלבנון76.

המאבק המשפטי
ב-27 באפריל 1949 פורסמו לראשונה התקנות המייפות את כוחו של שר בטחון להכריז על "אזורי בטחון", כחלק מתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חרום. לפי תקנות אלה, רצועת אדמה לאורך הגבול הצפוני, שרוחבה עשרה קילומטרים צפונה מקו הרוחב ה-31 ועשרים וחמישה קילומטרים דרומה ממנו, נקבעה כ"אזור מוגן", בתוכו אפשר להכריז על שטח מסוים שהוא "אזור בטחון", בו אסור לאדם להימצא, אלא אם כן הוא תושב קבוע באזור או שיש לו רישיון מיוחד לכך77. בספטמבר 1949 הוכרז האזור שלאורך גבול הלבנון כ"אזור בטחון". באותה עת נמצאו תושבי אקרית ובירעם כבר שנה מחוץ לכפריהם, ולכן לא נחשבו כתושבים קבועים על ידי שלטונות הביטחון, ואלה לא אפשרו להם לחזור לכפרים.
התקנות החדשות איפשרו לצבא להנפיק "צווי יציאה", שהם בבחינת צווי פינוי לתושבים הקבועים של אותו אזור שהוכרז כ"אזור בטחון", אולם בשלב זה לא הוצאו צווים כאלה לגבי תושבי אקרית ובירעם, שכאמור לא נחשבו כתושבי האזור78.
במאי 1951, לאחר שנואשו מן ההתכתבות עם משרדי הממשלה ומדרכי המאבק שנקטו עד אז, פנו חברי ועד מפוני אקרית אל בית המשפט הגבוה לצדק, בבקשה לדון בעניינם ולהורות לשר הביטחון ולמושל הצבאי להחזירם לכפרם ולהשיב להם את רכושם. עורך הדין שייצג אותם, מחמד נימר אלהוארי מנצרת, ביקש להוכיח כי בתאריך בו הוצאו התקנות היו תושבי אקרית בבחינת תושבים קבועים ולכן הם רשאים, לפי החוק, לשבת בכפרם. כמאתיים מאנשי הכפר עלו לירושלים ביום פתיחת המשפט וציפיותיהם היו גבוהות79. ב-31 ביולי 1951 פרסם בג"צ פסק דין מפורט (מספר 64/51) ובו אישר, כי "כל עוד לא ניתן על ידי רשות מוסמכת צו יציאה נגד המבקשים… רשאים הם לשבת בכפר אקרית"80. בית המשפט קבע, אם כן, שעצם הכרזת אזור הביטחון איננה שוללת מהאנשים, שהם תושבי האזור, את הזכות לחזור לתוכו81.
אנשי אקרית ראו בפסק דין זה ניצחון לעמדתם, וסברו כי עתה יותר להם לשוב ולהתגורר בכפר. אלא שצה"ל פירש אחרת את פסק הדין, ולמעשה פעל בניגוד לו. ב-10 בספטמבר 1951, כמעט שנתיים לאחר שהתושבים כבר שהו מחוץ לשטח אקרית, הוצאו נגדם צווי יציאה מן הכפר. הצווים הוצאו לכל התושבים. ההחלטה על שיגור הצווים ניתנה על ידי אלוף פיקוד צפון דאז, יוסף אבידר. התושבים ניצלו את הזכות המוקנית להם על פי התקנות, והגישו ערעור בפני ועדת ערר מיוחדת בראשות שופט. בעדותו בפני ועדת הערר, סרב האלוף אבידר לפרט את הסיבות הביטחוניות שהביאוהו להוציא את הצווים ולהתנגד להחזרת התושבים לאקרית. ישיבת הוועדה נערכה בדלתיים סגורות ולא נרשם בה פרוטוקול. הוועדה דחתה את הערעור, הצווים נשארו בתוקף, ותושבי אקרית לא שבו לכפרם, למרות שבג"צ פסק לטובתם ולמרות שהצווים הוצאו לאחר הפינוי ולאחר פסיקת בית המשפט82.
אנשי אקרית לא ויתרו, ופנו בבקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון, הפעם על החלטת ועדת הערר. אך בטרם התקיים הדיון, נהרס הכפר אקרית על ידי חיילי צה"ל (ראה להלן). פסק הדין השני של בג"צ בעניין אקרית, מספר 230/51, שניתן ביום 25 בפברואר 1952, קבע כי לא היה פגם בתהליך הדיון – הייתה לתושבים זכות ערעור בפני הוועדה, הם ניצלו אותה והערעור נדחה83. בית המשפט אף טען נגד התושבים שלא ניצלו את הרשות שהוא עצמו נתן להם לשוב לכפרם, חמישה חודשים קודם לכן. טענה תמוהה זו לא לקחה בחשבון את המצב המיוחד בו היו העקורים נתונים – אי יכולתם לנוע ממקום למקום בלי לקבל רישיון מן הממשל הצבאי, התחמקותו של המושל הצבאי מפגישה איתם במשך התקופה שבין פרסום הבג"צ לבין הוצאת צווי היציאה וכן את העובדה שהכפר נהרס בינתיים84. בית המשפט חזר והביע הסתייגות מעצם מעשה הפינוי.
משמעות צווי היציאה הייתה אמנם שהאנשים לא יכלו להיות בשטח, אולם בעלותם על האדמה לא הושפעה מכך ונשארה חוקית. אלא שבמרץ 1953 הוחק בכנסת "חוק רכישת מקרקעין" (אישור פעולות ופיצויים), שקבע מספר תנאים לפיהם נכס כלשהו יעבור לקניינה של רשות הפיתוח. התנאים שנקבעו חלו גם על אקרית ובירעם ומאז עברו קרקעות שני הכפרים לבעלותה השלמה של רשות הפיתוח ולמעשה הופקעו מתושביהם85. ב-27 באוגוסט 1953 הוציא שר האוצר תעודת העברה של שטח בירעם לרשות הפיתוח, וב-3 בספטמבר 1953 הוצאה תעודה דומה לגבי שטח אקרית86.
באוקטובר 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הוציא אלוף פיקוד הצפון "היתר כניסה כללי" לכל אזור הצפון, כולל אקרית ובירעם. העקורים הניחו, כי עתה הוסרו המגבלות והם יוכלו לשוב לכפריהם. הם אף החלו בהכנות מעשיות לשיבה. אולם להפתעתם, נמסר להם רשמית כי אם יעשו כן – יועמדו לדין. ההיתר מאפשר, כך אמרו שלטונות צה"ל, רק ביקור בשטח ולא לינה או התיישבות87.
בשנת 1981 ניסו אנשי אקרית את הדרך המשפטית פעם נוספת. הוועד ועוד מאה שישים ואחד תושבים הגישו עתירה לבג"צ, שיורה למדינה לבטל את התעודה משנת 1953 בה העביר שר האוצר את הקרקע לרשות הפיתוח, לבטל את הצווים של המפקד הצבאי שהורו על סגירת הכפר מן השנים 1963 ו-1972 ולהתיר את יישובם מחדש. בהסכמת עורך דינם, אליאס ח'ורי, נענו לבקשת המדינה לדחות את הדיון בשלושה חודשים, לאור הודעתה כי אם יהיה שינוי במצב הביטחון באזור, היא תדון מחד בנושא. ביוני 1981 טענה המדינה בפני בית המשפט כי "מטעמים ביטחוניים לא ניתן עדיין להחזיר את התושבים לאזור רגיש זה"88. בדצמבר אותה שנה דחה בג"צ את העתירה בנימוק ש"העותרים השהו את פנייתם לבג"צ זמן רב מאז הוצאת התעודה על ידי שר האוצר והצווים על ידי המפקד הצבאי"89. בפסק הדין מפרטים השופטים ואומרים, כי אין להם אפשרות לבדוק עתה את חוקיות התעודה עליה חתם שר האוצר ואת שיקוליו, כיוון שעברו כשלושים שנה מאז, וכן כי אין ביכולתם לקבל את הטענה שאין סיבה ביטחונית המונעת חזרתם של העקורים. יחד עם זאת, לא הסתיר בית המשפט את אהדתו לעניינם והביעה תקווה "שאם יחול שינוי ממשי לטובה במצב הביטחוני סמוך לגבול לבנון, יזכו העותרים לדיון אוהד לשם פתרון אנושי של בעיה אנושית זו, התלויה בחלל עולמנו זמן כה רב"90.
המאבק המשפטי של עקורי בירעם התנהל בנפרד, אולם באופן דומה. עשרה מאנשי הכפר הגישו ב-8 באוקטובר 1951 עתירה לבג"צ, באמצעות עורך-דין אלהוארי, נגד ראש הממשלה ושר הביטחון, שר החקלאות, המושל הצבאי של הגליל והאפוטרופוס על נכסי נפקדים. בג"צ הוציא צו על תנאי המורה לנציגי הרשויות להשיב תוך חמישה-עשר יום "מדוע אינם מחזירים את תושבי כפר בירעם (המבקשים) לכפר ולאדמותיהם ואת הכפר לבעליו ומדוע לא ימנעו מלהתנגד להם להשתמש ברכושם כבעלים"91. המשיבים (המדינה) ביקשו להאריך את המועד להגשת הצהרתם, "הואיל והבעיות המפורטות בבקשה נמצאות בטיפולן של מחלקות ממשלה שונות ומעוררות שאלות בטחון עקרוניות", ולכן הם זקוקים לזמן נוסף. בית המשפט נעתר לבקשה92.
גם במקרה זה הוציא צה"ל צווי יציאה לאנשי בירעם, בעקבות הגשת התביעה המשפטית, למרות שהתושבים נמצאו למעשה מחוץ לכפר מזה שנתיים ימים. מאתיים וחמישה-עשר הצווים, שכללו חמש מאות ארבעים וחמישה נפש, הוצאו על ידי האלוף אבידר בדיעבד, ביום 30 בנובמבר 1950, היינו למעלה מחודשיים לאחר הוצאת הצו על תנאי של בית המשפט, ונמסרו לידי אנשי בירעם93. אלא שהעקורים סרבו לקבל את צווי היציאה והחזירו אותם לשולחם94. החלטת בג"צ בעניין עקורי בירעם שונה בניסוחה מזו של אקרית. בית המשפט אמר כי מאחר שאין בידיהם רישיון כניסה לשטח הכפר, כמתחייב על פי צו המושל הצבאי, הרי "אין אנחנו יכולים להיעתר להם ולכן יש לבטל את הצו על תנאי שהוצא על ידי בית דין זה ביום 8 באוקטובר 1950. לאור מסקנות אלה, לא מצא בית המשפט מקום לדון ביתר הטענות"95.

הרס הכפרים
בליל חג המולד, 24 בדצמבר 1951, חמישה חודשים לאחר שבית המשפט העליון הכיר בזכותם של אנשי אקרית לשוב לכפרם, נהרסה אקרית כליל על ידי אנשי צה"ל. רק הכנסייה הושארה על תילה, אך גם בה נבעו סדקים. ההריסה בוצעה בעת שעניינם של התושבים היה נתון עדיין לדיון בבית המשפט העליון – בין ה-18 לספטמבר 1951, מועד הגשת הערעור לביטול צווי היציאה שנמסרו להם, לבין התאריך אותו קבע בית המשפט לדיון בערעור, ה-6 בפברואר 961952. ההריסה גרמה לזעזוע בקרב אנשי אקרית. שלוש הצעות לסדר היום הוגשו בנושא זה לכנסת על ידי חברי כנסת ערביים. חבר הכנסת רוסתום בסתוני ממפ"ם תאר את האירוע כ"מבשר שלב חדש ומפנה חמור בתהליך של הגברת משטר השרירות, הדיכוי וההתעללות, המכוון נגד האוכלוסייה הערבית בישראל"97. הוא טען כי אין כל יסוד חוקי להריסת כפר שלם, גם לא לפי חוק אזורי הביטחון. בסיום דבריו החריפים אמר:

כולנו מוקיעים את גזילת רכוש היהודים על ידי הנאצים בארצות אחרות כמעשה פשע.
הייתכן שבה בשעה ייעשו גם אצלנו דברים כפיצוץ אקרית – וזאת לתושבים ואזרחים
נאמנים, הרואים את עתיד המדינה תלוי בקיום שוויון הזכויות והחובות של כל אזרחיה. תשפוט הכנסת!98

חבר הכנסת מסעד קסיס מן ה"רשימה הדמוקרטית לערביי ישראל" אמר כי לא הייתה כל הצדקה לפיצוץ הכפר, וכי לדעתו הדבר נעשה כתשובה לדרישה להחזיר את התושבים לבתיהם. "אם נכונה סברה זו, הרי אנו רואים בכך פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית"99.
בתשובה לשאילתות הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי הרס הכפר לא נעשה בפקודתו, אם כי נעשה על ידי הצבא. הוא הורה לברר את העניין, ש"יתכן שנעשה על סמך פקודה קודמת", והבטיח להודיע את תוצאות הבדיקה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת100. באותו דיון חזר על עמדתו כי "בטחון המדינה מחייב שבמקום ההוא, על הגבול, לא יהיה הישוב שהיה קיים שם לפני המדינה". בן-גוריון הבטיח כי התושבים יפוצו על ידי קבלת אדמה במקום אחר ופיצוי כספי עבור הרכוש101. הנושא הועבר לדיון בוועדת החוץ והביטחון, וככל הידוע ממקורות גלויים, לא ברור עד היום מי נתן את ההוראה לפוצץ את בתי אקרית. יתכן שהדבר אכן נעשה ביוזמה של מפקד מקומי בלא ידיעת הממונים.
אלא ששנתיים לאחר מכן, ב-16-17 בספטמבר 1953, הופצץ גם הכפר בירעם ובתיו נהרסו. הכפר הופצץ הן מן האוויר והן מן הקרקע, לעיני תושביו שהתבוננו במתרחש מעל גבי תל המרוחק כשני קילומטרים מכפרם102. תל זה נקרא עד היום בפי עקורי בירעם בשם "תל אלמבכא" (תל הבכי)103.
חברי קיבוץ ברעם ניסו למנוע את ההריסה על ידי פניה לשר הביטחון, אולם ללא הועיל104. ממלא מקומו של שר הביטחון אמר להם כי אין לו ידיעה על מגמה להרוס את הכפר והבטיח שיברר את העניין105.
אנשי בירעם שלחו מברקי מחאה לכל צמרת השלטון, לשגרירי ארצות הברית, בריטניה וצרפת בישראל ולוותיקן106. גם הפעם נזעקו חברי הכנסת לדון על הנושא בבית המחוקקים. חבר הכנסת בסתוני לגלג על הטענה שהיה כאן נימוק בטחוני ושאל: "פתאום גילו שלטונות המדינה ב-16 בספטמבר 1953, מקץ חמש שנים, שהכפר מהווה מכשול רציני במערכת ההגנה של ישראל ושצריך למחוק אותו מנוף הארץ" פנחס לבון, ממלא מקום שר הביטחון, השיב בנאום מפורט בו הודה כי פרשת בירעם היא פרשה מצערת, אך לדבריו "שום מהפכה – ועלינו עברה מהפכה – אינה יכולה למנוע מקרים כאלה". הוא לא התייחס לשאלת הרס הכפר, אלא לפינויו מתושביו ש"הוא בשביל כל אחד מאתנו אחת העובדות החמורות והקשות ביותר. אולם היינו נאלצים לעשות זאת, ואני בטוח שאיש לא עשה זאת מתוך רגש של חדווה, אלא מתוך צער עמוק". בסיכום דבריו הציע לבון לתושבי בירעם לקבל את הדין ולהבין, כי אינם יכולים להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. עליהם למצוא מקום התיישבות חדש בתוך ביתם, שהוא מדינת ישראל, הם יקבלו את מלוא הפיצוי אם בקרקע ואם בשווה קרקע לפי בחירתם, וכך יבוא פתרון לבעייתם107. מתוך דבריו של לבון עלה בברור, שמצד אחד – התנגדה ממשלת ישראל נחרצות להחזרת התושבים למקומם הקודם, ומצד שני – הייתה נכונה לשקמם במקום אחר בתוך המדינה, ולתת להם פיצוי מלא על רכושם.
הריסות כפר בירעם נמכרו לקבלנים תל אביביים, אשר פרקו את הבתים והובילו את גרוטאות הברזל והעץ לתל אביב. באחד הימים נכנסה משאית עמוסת מסגרות של חלונות ודלתות מעץ לכפר ג'ש והציעה לתושבי בירעם לרכוש אותם במחיר מוזל כעצי הסקה, כיוון שלא משתלם להובילם עד תל אביב108. העיתונאי רפאל בשן טען כי חקירה בפרשת ההרסה העלתה כי הוא ארע כתוצאה ממשגה ביורוקרטי וחיכוכים פנימיים בתוך משרדי הממשלה. לדבריו, התקיים ויכוח חריף על הצורך בהריסה. "חסידי הסיבות הביטחוניות הצליחו לשכנע אישיות מאד מרכזית במדינה כי יש להרוס את הכפר, הוא הסכים, שעה שאישיות מרכזית לא פחות התנגדה לפיצוץ בירעם בכל תוקף"109. כמו במקרה של אקרית, גם כאן לא נודע עד היום מי נתן את ההוראה להרוס את בתי בירעם, ואיש לא נטל על עצמו את האחריות למעשה זה.
ביום השנה להרס כפר בירעם נאספו תושביו על "תל הבכי" לטקס זיכרון בו הוקרא שיר קינה פרי עטו של הכומר יוסף סוסאן110. ביום השנה השלישי, בספטמבר 1956, קיימו צעדה מג'ש לחורבות בירעם ועצרת זיכרון, בה השתתפו גם עיתונאים ואורחים רבים111.

לאחר ההריסה – עוד לא אבדה התקווה
ב-1957 נוסף מרכיב חשוב להצעות השונות לפתרון, שהוגשו לעקורים מטעם רשויות המדינה. נאמר בהן כי כל הסדר עם המשפחות על פיצויים וקרקע חלופית, לא יבטל את זכויותיהן לגבי הרכוש בכפרים112. אך גם לכך לא הסכימו העקורים. העיתונות דיווחה כי התעורר ויכוח פנימי ביניהם וכי חלק מן האנשים נטה לקבל את ההצעות לפתרון ואת הפיצויים113. באותה שנה הועלה על אדמות בירעם המושב דובב. אנשי בירעם ראו בהקמת המושב על אדמתם אות לכך שהממשלה החליטה ליצור עובדות חדשות בשטח, כדי לחסל את תקוותם שיוכלו לחזור אי פעם, אולם הדבר דווקא חיזק אותם בנחישותם. הם שלחו מברקי מחאה וגינוי לכל ראשי השלטון114 והמשיכו בעקשנות לשלוח גילויי דעת לעיתונות ולפנות לדעת הקהל הישראלית בבקשת תמיכה במאבקם115.
ביולי 1958 הוגיעו נציגי הממשלה במסיבת עיתונאים, על תכנית מקיפה לישוב מחדש של ה"נפקדים הנוכחים" ברחבי המדינה, ומתן פיצוי לאלה מביניהם שאינם רוצים לעסוק בחקלאות. במסגרת זו נכללו גם עקורי אקרית ובירעם, להם הציעה הממשלה אדמות, בתים והלוואות116. אולם אנשי הכפרים סרבו לקבל את ההצעה. ניסיונות להפעלת לחץ עליהם לא צלחו. הכומר יוסף סוסאן הושם תחת פיקוח משטרתי למשך שבוע, כדי למנוע ממנו תנועה חופשית117. חותמת המוח'תאר קיסר אבראהים, עליה צוין שמו של כפר בירעם, הוחרמה, ונאמר לו כי מעתה עליו להשתמש בחותמת הנושאת את שם הכפר ג'ש. בתגובה אמר כי לא המושל הצבאי מינה אותו למוח'תאר ולא הוא ישלול ממנו את תארו. נראה שהם פוחדים מהשם בירעם אפילו על גבי הנייר, הוסיף118.
בשנת 1960 שוחזר בית הכנסת העתיק ליד ברעם וב-1965 אושרה תכנית מיתאר באזור, הכוללת גן לאומי, שמורת טבע ומרכז תיירות, שהריסות הכפר בירעם נמצאות בתוכם, אך איננה כוללת ישוב קבע119. שוב הועלתה הצעה מפורטת לישוב הבעיה על ידי לשכת היועץ לענייני ערבים. הנחות היסוד שהובעו על ידי נציג הלשכה, אהרן ליש, היו: המצב הביטחוני לא השתנה ולכן אין אפשרות להחזיר את העקורים למקומם; דבקותם של אנשי אקרית ובירעם באדמתם ראויה להערכה, אולם יש להיות מציאותיים. ההצעה עצמה דיברה על מתן אדמות חלופיות בג'ש או בכל מקום אחר, הלוואות ארוכות טווח בריבית נמוכה ומענקים לבנייה. שני הסעיפים האחרונים של התכנית הבטיחו מצד אחד כי הפתרון לא ישלול את זכויותיהם של התושבים בעתיד, ומצד שני – זהו פתרון סופי שלא ניתן יהיה לשנותו120. ב-21 ביוני 1966 נקבע סיור של היועץ טולידאנו ואנשי משרדו בשטח הכפר הנטוש בירעם, כדי לבדוק הצעות של העקורים להתיישב באזור סמוך, על אדמות שהיו שייכות להם. הכומר סוסאן תאר את הסיור כ"הצגה", שנתנה מכת מוות לתקוותם של העקורים121. לדבריו, הסיור נערך בחפזה, האורחים לא התעכבו כלל ליד האתרים המוצעים, שבו על עקבותיהם לבית המועצה המקומית בג'ש ופסקו שאין אפשרות להתיישב על אדמות בירעם. אחד מראשי הכפר, שהיה בין עשרות הממתינים בבניין המועצה, קם ואמר: "חיכינו שמונה-עשרה שנה של ייסורים, נחכה עוד שמונה-עשר כפול שמונה-עשרה עד שנחזור לכפרנו כל ניסיונותיכם לשכן אותנו באופן קבוע בג'ש לא יצליחו". הייעוץ ניסה לשכנעם, אך אנשי בירעם אמרו בפסקנות כי אין עוד טעם בפגישות122. אחרי מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, נפתחו האזורים הצבאיים שהיו סגורים בתחומי מדינת ישראל, וביניהם גם אזורי בירעם ואקרית. העקורים שלחו, כדרכם בעבר, מכתבים לראשי השלטון, בהם ציינו כי הנסיבות השתנו, וביקשו לבטל את צווי היציאה שהוצאו נגדם. המכתבים נשלחו ב-1 בדצמבר 1967, ובפברואר 1968 קיבלו תשובה מן היועץ לענייני ערבים, שהתנצל על האיחור "לרגל בדיקה מדוקדקת של הנושא", ואמר כי אין אפשרות להיענות לבקשתם123.

פיצויים
במקביל למאבק התושבים לחזור לכפריהם היו, כאמור, גם ניסיונות לפתור את הבעיה בדרכים אחרות. יוסף ויץ מספר כי ב-1952 יצאה קבוצת כמרים מבירעם ללבנון, כדי לבדוק אפשרות לרכוש שם כברת קרקע ולהעביר אליה את בני עדתם, לאחר שימכרו את כפרם לשלטונות ישראל. הכמרים חזרו מלבנון "בהודעה, כי אין טוב לערבים מאשר בישראל. הממונה עליהם בכמורה שם אמר להם כי עליהם להישאר בישראל ולחכות עוד שנה-שנתיים. לאחר שיקום שלום בין ישראל וארצות ערב, יוחזר להם רכושם". כך מאמינים רוב הערבים, הוסיף ויץ, ואמר כי אילו היו למדינה או לקק"ל אמצעים לשלם בעד נכסיהם, יתכן שאפשר היה להביא להגירת הערבים לאט לאט. אולם אמצעים כספיים לא היו אז בנמצא124.
מאוחר יותר ניסתה ממשלת ישראל, באמצעות לשכת היועץ לענייני ערבים, להגיע לסדרי פיצויים אישיים עם משפחות מפוני אקרית ובירעם, או לבנות להן דיור חלופי. ב-1959 נבנו ארבע וחמש יחידות דיור בג'ש עבור מפוני בירעם, אולם התושבים סרבו לעבור אליהן "עד שיובטח להם כי בבוא השלום עם מדינות ערב הם יוחזרו לכפרם"125. מאוחר יותר השתכנע חלק מן המשפחות לעבור לדירות אלה, ומספר משפחות הסכימו לקבל פיצויים, לאחר שהובטח להן כי לא תפגענה אם וכאשר יושג הסדר כולל לגבי החזרה לכפר126. נתונים רשמיים על המשא ומתן לקבלת פיצויים מצויים בשנתוני הממשלה מאותה תקופה: בשנתון משנת תשכ"ד (1964-5) נאמר כי: "במסגרת הסדרת התביעות לפיצויים, סיימו את תביעותיהן חמש-עשרה משפחות מתושבי אקרית, שקיבלו בסך הכול מאה עשרים ושתיים אלף ל"י ומאתיים וחמישים דונם קרקע"127. בשנתון תשכ"ה (196506) נמסר כי "מפנה לטובה חל בעמדתם של מפוני הכפר אקרית". השנתון מבשר כי שלושים אחוזים מן המשפחות כבר הסדירו את תביעותיהן "ויש להניח כי במשך החודשים הקרובים תבוא על סיומה פרשה זו". עוד נאמר שם כי תרומה מיוחדת לקידום הנושא תרם הארכיבישוף חכים, ראש העדה היוונית קתולית, שפעל לשכנע את בני עדתו להתפשר128. עשר שנים קודם לכן כבר האשים בטאון מק"י, "אלאתחאד", את חכים כי בגד בתושבים ומכר את הקדשות בכפר בעשרת אלפים ל"י, דבר שהחליש את עמדתם במאבק129.
הממשלה ניסתה להפעיל גם את מנהיג העדה המרונית בלבנון, הארכיבישוף ח'ורי, שישכנע את אנשי בירעם לקבל פיצויים וקרקע חלופית. הובטח לו סיוע בהקמת כנסיה חדשה בג'ש, בה התגוררו אז מרבית יוצאי בירעם130. הארכיבישוף אכן ניסה להשפיע131, אולם הצלחתו הייתה חלקית בלבד. אנשי בירעם חזרו בהם מהסכמתם הראשונה, כשהתברר כי משפחות צעירות, שנישאו לאחר הפינוי, אינן נכללות בהסדרת הפיצויים132. שנה לאחר מכן נכתב בשנתון הממשלה כי הוצע לכל אחת ממשפחות אלה מענק של שלושת אלפים ל"י והלוואת שיכון בסך שבעת אלפים ל"י, הצעה ש"הפשירה את הקרח"133. ועוד מציין כותב השנתון של שנת תשכ"ו (1966-7) כי "תהליך שיקומם של מפוני אקרית מתקדם". ניתנו פיצויים לשליש מן המשפחות שהייתה להן קרקע פרטית, על בסיס של דונם תמורת דונם קרקע שוות ערך, מענק כספי בסך עשרת אלפים ל"י והלוואות שיכון בתנאים נוחים לכל ראש משפחה. משפחות נוספות מנהלות משא ומתן. הכנסייה פוצתה אף היא על מאות הדונמים שהיו ברשותה, אך לא נאמר בכמה הסתכמו הפיצויים134. בסיכום המופיע בחוברת משנת 1977 נאמר כי:

כשישים אחוזים ממפוני אקרית – בעלי החלקות הקטנות – ויתרו על זכויותיהם בכפר
תמורת פיצויים בכסף ובקרקע במקומות אחרים. מבין מפוני בירעם הסכימו רק שמונה משפחות לקבל פיצויים ולרכוש בתים שנבנו עבורן בגוש חלב. חמישים וחמש משפחות
(מתוך כמאה שבעים וחמש) ממפוני בירעם עברו לעכו, חיפה ולכפרים בגליל. היתר
יושבים בגוש חלב, שם ניבנו עבורן ארבעים וחמש יחידות דיור של שני חדרים, בשלושים ושבע מן היחידות גרים אנשי בירעם135.

עוני סבית, מראשי ועד עקורי אקרית, מכחיש מספרים אלה וטוען כי רק כעשר משפחות מאקרית קיבלו אדמה בכפרים אחרים, ועל הממשלה להחליט אם הן יכללו בהסדר שיושג בעתיד בינה לבין אנשי הכפר136. גם אנשי אקרית אחרים טוענים כי הנתונים הרשמיים על מספר מקבלי הפיצויים מוטעים, משום שחישבו כל משפחה לפי מספר הבנים שלה, כאילו הייתה מספר משפחות. כך, למשל, בית אב אחד שכלל הורים וחמישה בנים, הוצג בדו"חות כאילו היה שש משפחות שונות, וכך התנפח מספר מקבלי הפיצויים, בעוד שלמעשה הם היוו לכל היותר חמישה-עשר אחוזים מתושבי אקרית. גם כך, אומר נאיף ח'ורי, דור שני למפוני אקרית, הייתה זו מכה קשה עבורנו לדעת שאנשינו מכרו את אדמותיהם. זו הייתה פגיעה באחדות המאבק, אולם הוא לא נפסק137. לפי סיכום שערך ועד אקרית, נכון ל-8 באוגוסט 1977, שלושים משפחות מבני הכפר הגיעו להסכם עם השלטונות. משפחות אלה כללו מאה וחמש-עשרה נפשות, ורשימה שמית שלהן מצויה בידי הוועד138.

המשך המחאה והמאבק (1972-1992)
בשנת 1972 נוצר מצב חוקי חדש. שר הביטחון דאז, משה דיין, הודיע על ביטול התקנה של "אזורי בטחון" בכל רחבי המדינה, דבר שעורר מחדש את תקוותם של עקורי אקרית ובירעם, שיותר להם לשוב לכפריהם, ששוב לא חלו עליהם תקנות הביטחון. אלא שלא כך קרה. דיין הודיע בכנסת, בתשובה להצעה לסדר היום של חבר הכנסת תופיק טובי, שאפילו לאחר ביטול חוק אזורי הביטחון, יישארו אקרית ובירעם בסטטוס של אזור סגור, משום שהמצב הביטחוני לא השתנה139. דיין הוסיף כי ב-18 באפריל 1972 נפגשה גולדה מאיר עם הבישוף ראיה, שביקש להחזיר את התושבים לבתיהם "אך לא תבע אף דונם אחד שנמסר או הוחכר להתיישבות היהודית". ראש הממשלה אמרה לבישוף כי נערכת בדיקה ביטחונית של הנושא והיא מוכנה להביא לדיון מחודש בממשלה, בתנאי שההחלטה שתתקבל תהיה סופית. לדברי דיין, הסכים הבישוף ראיה לתנאי זה. במהלך אותו דיון נשאו שני נציגים מן האופוזיציה נאומים ארוכים ונלהבים, שתמכו בהחזרת העקורים. חיים לנדאו מגח"ל אמרי כי מאז 1954 הוא מתריע על העוול שנעשה לאנשי אקרית ובירעם. הוא כפר בטיעון הביטחוני ואמר: "דרישתם צודקת ואינה נוגדת את הביטחון. אני חושב שהיא מסייעת לביטחון גם מתוך השיקול המדיני, שבלבנון מחצית האוכלוסייה הם אחיהם – מרוניטים"140. ואילו שמואל תמיר, מן "המרכז החופשי", הדגיש את הצד המוסרי של הבעיה ואמר כי "יש לרפא את הפצע וזה יהיה ברכה לביטחון, למגמות השלום שישראל באמת מתכוונת אליו"141.
ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, קיימה דיון בנושא ב-23 ביולי 1972. היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, מסר את חוות דעתו והזכיר את ההחלטה השנייה של בית המשפט העליון מיום 25 בפברואר 1952, אשר דחתה את עתירת התושבים. הרמטכ"ל דוד אלעזר סקר את ההיבטים הביטחוניים של הנושא והיועץ לענייני ערבים, שמואל טולידאנו, וסגן מנהל מינהל מקרקעי ישראל, ראובן אלוני, דיווחו על פעולות השיקום אשר בוצעו.
מקרב הממשלה תמכו בהחזרת העקורים השרים: יגאל אלון, נתן פלד, משה קול וויקטור שם-טוב. שר הביטחון דיין דיבר נגד ההחזרה, וכמוהו גם הרמטכ"ל. השרים שהתנגדו טענו כי במשך עשרים וחמש שנה לא השתנה המצב באופן בסיסי, וכי רק שינוי יסודי במצב הביטחון יצדיק את החזרת העקורים לכפריהם142. שר הדתות, זרח ורהפטיג, הציע להקים ועדה לבדיקת הנושא, אולם הרוב בממשלה סבר כי יש להחליט בעניין ולא למשוך שוב את התושבים באשליות. נתן פלד הביע את דעת המיעוט ואמר כי מדובר במקרה יוצא דופן ויש לתקן את העוול שנעשה143. שמואל טולידאנו הגיש לממשלה דו"ח מפורט על הכפרים הנטושים בצפון הארץ, בו מנה עשרים ואחד כפרים שננטשו בזמן מלחמת השחרור, וסקר את מצבם בשטח מבחינת אדמות ותושבים144. מסקנתו של טולידאנו הייתה כי מקרה אקרית ובירעם הוא יוצא דופן ויחיד במינו ואין מקום להשוותו עם האחרים. הוא לא קיבל את טענתה של ראש הממשלה שייווצר תקדים אם יוחזרו תושבי כפרים אלה. טולידאנו סבר אז, וסבור עד היום, כי בעיית אקרית ובירעם היא שאלה מוסרית. לדבריו, ב-1972 הייתה הבעיה קרובה לפתרון יותר מאשר בכל זמן אחר, השרים שתמכו בהחזרה סברו שיש רוב בממשלה להעביר החלטה חיובית, אלא שעמדתה השלילית הנחרצת של גולדה מאיר היא שהכריעה את הכף. גם שרים שתמכו עקרונית הצביעו לבסוף נגד, מחשש לעימות עם ראש הממשלה. יגאל אלון האמין שיוכל לשכנע את גולדה ואת השרים המתנגדים, אולם במהלך ישיבת הממשלה העביר פתק לטולידאנו בו כתב "העסק אבוד"145. בסופה של אותה ישיבה "הוחלט לא להתיר את שובם של אנשי אקרית ובירעם אל הכפרים הנטושים ולהשלים את שיקומם של המפונים"146.
החלטתה השלילית של הממשלה עוררה סערה בקרב תושבי הכפרים והציבור שתמך בהם. מאמרים רבים פורסמו בעיתונות, פרי עטם של כותבים מכל הקשת הפוליטית, בגנות ההחלטה. משלחת גדולה של סופרים נפגשה עם ראש הממשלה ועם השר גלילי לבקש הסבר על ההחלטה147. רוב הסופרים שוב השוו את הפרשה לסיפור כרם נבות, והביעו את דעתם כי "ריפוי הפצע הזה ישנה את האקלים המוסרי במדינה ויהווה צעד ראשון לקראת שלום"148. אורי אבנרי מצא דמיון לפרשת לבון וכתב כי "הפרשה, שהחלה כעניין שולי, התגלגלה כמו כדור שלג, הפכה תוך שבועות מספר לנושא ויכוח מרכזי, שכרך סביבו בעיות יסוד של קיום המדינה ומוסר התנועה הציונית"149. חיים חפר פרסם מקאמה המוחה נמרצות על ההחלטה והגדירה "מעשה נבלה"150. ויכוח סוער התקיים במרכז מפלגת העבודה ויגאל אלון עזב את הישיבה לאות מחאה. גולדה מאיר אמרה באותו דיון כי: "היהודים עברו דברים מכאיבים יותר… השיקול של קבלת ההחלטה בקשר לבירעם ואקרית אינו רק בטחוני, אלא גם רצון למנוע תקדים. לא נוכל להרשות לעצמנו להסתבך יותר ויותר ולהגיע לנקודה שממנה לא נדע כיצד לצאת"151. בוועידת הקיבוץ המאוחד השתמש גלילי בנימוקים דומים והוסיף כי "הבעיה היא אם בשנת 1972 מותר לפתוח את הדפים של ה'כפרים המנושלים' משנת תש"ח וממלחמת השחרור. דעתי היא כי אסור לפתוח את הדפים האלה"152.
הנהלת גח"ל, לעומת זאת, הביעה עמדתה בעד החזרת תושבי בירעם בישיבתה מיום 9 באוגוסט 1972 והדגישה כי זוהי תביעה צודקת ומקרה מיוחד במינו153.
העקורים עצמם שלחו לראש הממשלה מכתב בו ערערו על ההחלטה, וקיימו שביתת שבת בבירעם. הם טענו כי המידע שהובא בפני הממשלה לא היה מהימן וכי לא ניתן להם להביע את עמדתם בפניה154. במיוחד קבלו כי אנשי מינהל מקרקעי ישראל מסר לממשלה מספרים מוטעים בקשר למשפחות שהסכימו להסדרי פיצויים וטען שמחצית ממשפחות אקרית עזבו את הארץ, בעוד האמת היא כי שום משפחה לא עשתה כן155. הם קיימו תהלוכות מחאה ועצרת גדולה בבירעם156. בניסיון של המשטרה לפנות את השובתים ממבני הכפר הנטוש, נעצרו עשרים איש וכמה נפצעו. לטענת התושבים, נהגה בהם המשטרה בברוטליות והם פרסמו גילוי דעת נגדה157. הייתה זו פעם ראשונה שארעה תקרית אלימה על רקע מאבק זה. הבישוף ראיה, מנהיגה של העדה היוונית-קתולית, אליה משתייכים אנשי אקרית, נפגש שוב עם גולדה מאיר, אך לא הצליח לשכנעה לשנות את החלטת הממשלה. הבישוף הגיש הצעה חתומה בידי ראשי המשפחות מן הכפרים, בה הם מצהירים כי יוותרו על האדמות שעובדו ופותחו בינתיים על ידי יהודים והם מבקשים לחזור רק למתחם הכפרים עצמם158. ראש הממשלה חזרה בפניו על טיעוני התקדים ואמרה כי ייבנו בתים בג'ש עבור העקורים159.
הארכיבישוף יוסף ח'ורי, מנהיג העדה המרונית, אליה משתייכים אנשי בירעם, קיים מסיבת עיתונאים ואמר, כי מימוש ההבטחה להחזירם ינחיל כבוד לכל אדם במדינה וכי הכפר בירעם איננו מהווה סכנה בטחונית160.
למרות הלחץ הציבורי, לא שונתה החלטת הממשלה, וב-27 בדצמבר 1972 פרסם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, צו לסגירת אזור בירעם ואקרית, אליו צורפה מפה המשרטטת את גבולות האזור הסגור. ניתן רישיון כללי לכניסה לשעות היום לכנסיות ולבתי הקברות ולבית הכנסת העתיק בברעם, לפי גבולות מסומנים. תוקף הצו החל מ-1 בינואר 1973 והוא נסמך על תקנות ההגנה (שעת חרום) 1611945. תוקפו של צו זה שריר עד היום.
בספטמבר 1972 תקפה חוליית מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" את ספורטאי המשלחת הישראלית במינכן ואחד-עשר ספורטאים נהרגו. הפעולה כונתה על ידי המחבלים "מבצע אקרית ובירעם". בכרוז שהפיצו, טענו המחבלים כי ישראל מדכאת את הפלסטינים החיים בתחומה, וכי חלק גדול מהם גורש מאדמתו בעקבות הכיבוש הישראלי162. יש להניח כי השם נוצל על ידם בשל הפרסום והעיסוק הרב של התקשורת בפרשת אקרית ובירעם באותה תקופה. מעולם לא היה כל קשר לתושבי הכפרים עם הארגונים הפלסטינים וכמובן לא עם הפיגוע במינכן. תושבי אקרית ובירעם גינו בחריפות את הרצח ואת השימוש הציני שנעשה בשמם.
במשך השנים הבאות לא ירד הנושא מסדר היום. ועדי הכפרים המשיכו להתכתב עם כל ראש ממשלה חדש, עם נשיאים, שרים וחברי כנסת. באוגוסט 1973 פרסמה קבוצת מרצים למשפטים מאוניברסיטת תל-אביב גילוי דעת בגנות השימוש בתקנות ההגנה המנדטוריות למטרות לא ביטחוניות, כדוגמת מקרה אקרית ובירעם163. לאחר מלחמת יום הכיפורים
ב-1973, התבקש הבישוף ראיה על ידי אישים מוסמכים בממשלה להשהות לשנה כל פעילות בעניין החזרת העקורים ונאמר לו, כי כעבור שנה ידונו בעניין ברוח אוהדת. הבישוף נענה לבקשה164. באמצע 1975 פתח שר התיירות משה קול ביוזמה חדשה להחזרת העקורים, וגייס תמיכה של שרים נוספים, אולם ללא הועיל165. ראש הממשלה יצחק רבים דחה את הבאת הנושא לדיון בפני הממשלה. יש לציין כי לא זכור מקרה קודם בו הצעה של ארבעה שרים הייתה מונחת עשרים חודשים על שולחן הממשלה, מבלי שתובא לדיון166.
מזכירות הקיבוץ הארצי, ששניים מקיבוציה – ברעם וסאסא – יושבים על אדמות בירעם, קיימה דיון בנושא ב-20 ביולי 1975. בדיון נאמר כי יש לחדש את התביעה לפתרון צודק של הבעיה, שכן מדובר במקרים מיוחדים. המזכירות המליצה "לנסח פתרון כלכלי קונקרטי לתושבי הכפרים, מבלי לפגוע בקיום הישובים הקיימים, שאינם אשמים במצב. יש להתייחס למטע כיצירה של קיבוץ ברעם, הפקעתו מידי הקיבוץ תיצור עוול חדש". בסיכום, חזרה מזכירות הקיבוץ הארצי על עמדתה התובעת החזרת תושבי אקרית ובירעם לכפריהם וביקשה להיפגש עם ראש הממשלה בנושא167. בשנת 1977 חזרו ואישרו החלטה זו, על דעת הקיבוצים ברעם וסאסא, באמרם כי: "עשיית צדק לאנשי בירעם ואקרית מתחייבת ממהותה המוסרית והמתקדמת של ההתיישבות בארץ, והיא תחזק את חוסנה הפנימי והמדיני של מדינת ישראל בחתירה ליחסי שלום והבנה עם שכנינו"168.
לפני הבחירות ב-1977 הבטיח מנחם בגין לתושבי בירעם שאם ייבחר, ידאג להחזירם. ואכן, רבים מהם הצביעו עבור הליכוד ולאחר נצחונו מיהרו לפנות לעזר וייצמן, שאמר להם: "ראו עצמכם כחוזרים"169. במכתב ברכה למנחם בגין על היבחרו, הזכירו לו אנשי אקרית את הכרזותיו הפומביות שצידדו בעמדתם וכתבו: "דמותך החיובית נהפכה לתחליף היחידי בעינינו ולא נגזים לומר שאנו רואים בכבודך הגואל המיועד". הם הזכירו את היענותו של בגין לקליטת הפליטים הווייטנאמיים וביקשו שייעתר גם להם170.
אולם גם ממשלת הליכוד לא פתרה את הבעיה, שוב הוקמה ועדת שרים לבדיקת הנושא. בראש הוועדה עמד אריאל שרון, אז שר החקלאות, וחבריה היו: אהרן אבו-חצירה, שר הדתות; גדעון פת, שר הבינוי והשיכון; יגאל הורוביץ, שר המסחר והתעשייה; ושמואל תמיר, שר המשפטים. דיוני הוועדה נמשכו חודשים ארוכים והיא קיבלה החלטה נגד ההחזרה, אולם לא פרסמה אותה. רק בינואר 1979 התפרסמה החלטת הוועדה. נשמעה טענה כי שרון ניצל את העדרו של פת, שהיה בעד ההחזרה, והעביר את ההחלטה השלילית. שרון והורוביץ הצביעו נגד, אבו-חצירה נמנע ותמיר היה בעד171. שרון הכחיש זאת ואמר, כי פת היה בארץ אך לא הופיע לישיבה172. תמיר ערער על ההחלטה והנושא הועלה לדיון בכנסת ב-5 בפברואר 1979. מאיר תלמי מן המערך סקר שוב בפני הבית את השתלשלות ההבטחות שניתנו לעקורים ותקף את הוועדה על החלטתה ועל הדרך בה פורסמה. בסיום דבריו אמר כי "זה אינו עניין שולי, מתמצה בו דגם למדיניות, מתמצה בו דגם לקו מחשבה והכרעה"173. השר משה נסים, שהשיב בשם הממשלה, תאר את עבודתה היסודית של הוועדה. לדבריו, שמעו חבריה עדויות מאנשי משפט ובטחון, נציגי מינהל מקרקעי ישראל, משרדי החקלאות, התעשייה, המסחר והתיירות. כן קיבלו את נציגי הישובים באזור וכמובן את נציגי העקורים. בסיום עבודתה המליצה הוועדה למצוא פתרון לבעיה מחוץ לכפרים. הוא הודיע שיתקיים דיון בממשלה על המלצות הוועדה174. בסופו של הדיון בכנסת, הוחלט להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון.
העקורים קיבלו את החלטת הוועדה בתדהמה, שכן סמכו על הבטחותיו של ראש הממשלה בגין ועל עמדת הליכוד מלפני הבחירות. ועד עקורי אקרית פרסם מכתב מחאה בו נאמר:

מדהימה במיוחד העובדה שההחלטה נתקבלה בהעדרו של חבר הוועדה, כבוד
השר פת, הידוע בעמדתו האוהדת לענייננו, ומדהימה עוד יותר ומעוררת שאלות
העובדה שההחלטה נשמרה בסוד במשך חמישה חודשים אפילו מהשר פת עצמו175.

בהמשך קראו לרשויות המדינה שלא לאמץ את ההחלטה, ואף פנו אישית לנשיא יצחק נבון, שהבטיח "לבדוק את הנושא"176 אולם כל זאת ללא תוצאות.
ושוב פנו אנשי אקרית אל בית המשפט העליון. ביוני 1981 הגיש הוועד עתירה בשם מאה שישים ואחת משפחות נגד המדינה, כדי שתתיר להם להתיישב מחדש בכפרם. הדיון נדחה לשלושה חודשים לבקשת המדינה ובהסכמת עורך דין העקורים אליאס ח'ורי, לפי הודעתה כי "אם יהיה שינוי במצב הביטחון באזור, ידונו בנושא מחדש"177. בדצמבר אותה שנה דחה בג"צ את העתירה, בנימוק כי הייתה השהייה ארוכה מאז 1953 ולכן אין להחזיר את התושבים178. כדרכם, המשיכו אנשי הוועדים לשגר בעקשנות מכתבים לאישים ישראליים. ועד אקרית כתב לבגין מכתב, המביע אכזבה עמוקה מפסיקת הבג"צ. הם התחננו בפני ראש הממשלה כי יבדוק שוב את עניינם, כי רק בידו נתון גורלם. הם משוכנעים, כך כתבו, כי החזרתם לא תפגע בשום אופן בבטחון179.
המלחמה בלבנון, ביוני 1982, שינתה את מצב הביטחון באזור ושני שרים, ציפורי ופת, הכריזו כי הם תומכים בזכות התושבים לחזור לאור תוצאות המלחמה180. צעירי בירעם, בני "הדור השני", הקימו ב-1983 ארגון בשם "אלעודה" (השיבה) והחלו לארגן פעולות חינוכיות, מחנות קיץ וקייטנות לנוער בהם לימדו את ההיסטוריה של הכפר ועסקו בשיפוץ הכנסייה ובית הקברות181. בחג הפסחא, אפריל 1983, קיימו כאלף מאנשי בירעם צעדה מג'ש לבירעם ודרשו דיון מחודש בעניינם בעקבות השקט בגבול הצפון182. עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 ציפו העקורים כי יבוא קץ לציפייתם הארוכה, מאחר ש"שתי המפלגות הגדולות במדינה תמכו בשלב זה או אחר ובצורה זו או אחרת בהחזרת העקורים"183.
בעת שהיה השר עזר וייצמן ממונה על הטיפול במגזר הערבי, הגין עוזרו יוסף גינת דו"ח והמלצות ליישוב הבעיה. לפי גינת, שולשה אוכלוסיית הכפרים ואין אפשרות להחזירם למקומם הקודם. הוא המליץ להקים ישוב חדש עם תשתית מודרנית, שיתוכנן בשיתוף התושבים, במרחק מספר קילומטרים מן האתרים המקוריים. גינת הציע הקמת ישוב אחד לעקורי אקרית ובירעם ומתן פיצויים הוגנים לאלה מהם שלא ירצו לחזור, כולל פיצוי צאצאיהם184. עורך דין ועד עקורי בירעם, איוב מטאנס, דחה הצעה זו וכינה אותה "תכנית אוגנדה". חנא ח'ורי מוועד אקרית אמר כי עקרונית הוא מקבל את התכנית, אך ישנם פרטים טכניים שיש לדון עליהם185. הרוטציה בממשלה סתמה את הגולל על תכנית גינת. השר החדש לענייני ערבים, משה ארנס, ויועצו עמוס גלבוע, פתחו ביוזמה חדשה ב-1986. ארנס תמך בהחזרת עקורי בירעם עוד מ-1961 והשתתף יחד עם ערי ז'בוטינסקי בהפגנות למענם186. ועד העקורים נפגש עמו ושמע ממנו על תכניתו, שעובדה על ידי גלבוע: החלטה עקרונית לאשר להם לשוב לכפרים, ביטול צווי הסגירה, שילוב צעירי הכפרים במערך ההגנה המרחבית בצפון במסגרת המשמר האזרחי ועידוד הצעירים להתגייס לצה"ל, מתן פיצויים על האדמות המעובדות על ידי הקיבוצים והמושבים187.
שוב התעוררו המחלוקות הישנות ומאמרים רבים בעד ונגד פורסמו בעיתונות, כשהם מעלים נימוקים ישנים וחדשים בנושא. העניין שיחק גם תפקיד ביריבות בין שתי המפלגות הגדולות. תכנית ארנס פורסמה בתקשורת ביום בו נפגש שמעון פרס עם ועד העקורים188. פרס האשים כי היה ניסיון לטרפד את תכניתו, אמר כי הוא "שמח לשמוע שהשר ארנס הפך להיות חובב ערבים, זהו חידוש מרענן" ושלף את תכנית וייצמן שהועלתה בזמן היותו (של פרס) ראש ממשלה189. אלא שגם תכנית ארנס לא יצאה לפועל. נוצרה מתיחות בינו לבין ראש הממשלה יצחק שמיר על רקע זה ואנשי התחיה, שהיו שותפים בקואליציה, הביעו התנגדות נחרצת להחזרת העקורים190. המושבים באזור איימו ש"תהיה פה מלחמה אם תתממש התכנית"191. ארנס התפטר מן הממשלה בעקבות פרשת מטוס הלביא ובכך הוקפאה גם תכניתו. אחר כך התחילה האינתיפאדה, נערכו בחירות והנושא שוב שקע192.
גם בעת שמונה משה ארנס לשר בטחון בממשלת הליכוד אחרי הבחירות בנובמבר 1988 המשיך להאמין כי יש לפתור את הבעיה על ידי החזרת העקורים למקומם. בראיון שנתן בסוף 1991 אמר כי "על רקע תהליך השלום אני סבור שזה זמן טוב במיוחד לעשות מחווה זאת, אולם אין טעם להעלות הצעה כזאת, כשברור מראש שהיא תיפול"193. ב-13 ביוני 1988 הגישה סיעת מפ"ם בכנסת הצעה ל"חוק שיקום בירעם ואקרית", שאמר כי:

כל אזרח או תושב ישראל שבשנת התש"ח-1948, ביום פינוי הכפרים בירעם ואקרית,
היו לו או לאחד מהוריו, או הורי הוריו, בית בכפרים האמורים – זכאי להקים מחדש את
ביתו באותו אתר בו היה הבית האמור, או באתר אחר בתחום השטח הבנוי של הכפר
שלא יועד בדרך חוקית למטרה אחרת.
תחולתו של החוק – תשעים יום מיום קבלתו בכנסת.

בדברי ההסבר אומרת מפ"ם כי אין שום טיעון בטחוני נגד ההחזרה, כי החוק יתקן עוול של ארבעים שנה וכי התושבים אינם מבקשים ליצור עוול חדש, אלא לשוב אל השטח הבנוי בלבד194. החוק עבר בקריאה טרומית, אך לא היה לה המשך195. גורלה של הצעה זו היה כגורל קודמותיה.
שתי התפתחויות עוררו את הנושא שוב בשנות התשעים. ראשית, החלו הסוכנות היהודית ומשרד השיכון במהלכים לשינוי הבעלות על חלק מן האדמות שהיו שייכות לכפר בירעם בעבר ופרסמו תכנית מתאר חדשה, לפיה הן יוחכרו לקיבוץ ברעם לארבעים ותשע שנים, עם אפשרות חידוש לארבעים ותשע שנים נוספות, ולא לתקופות קצרות כפי שהיה עד אז196.
האגודה לזכויות האזרח בישראל הגישה התנגדות בשם ועד עקורי בירעם, בעלי הקרקע ועמותת "אלעודה", וטענה כי הקרקעות הוצאו מרשות הבעלים שלא כדין וכי נציגים מוסמכים של הרשויות הביעו נכונות להחזירן לבעליהן ולכן אין לעשות בהן שימוש אחר197.
ההתנגדות נדחתה במרץ 1991 על ידי הוועדה המקומית של מחוז הצפון, בנימוק ש"המתנגדים לא הוכיחו כל זיקה קניינית למקרקעין נושא התכנית". יתרה מזו, גם אילו הוכיחו זיקה כזאת, אומר המכתב, "הרי תכנון הקרקע, לפי השימושים הנעשים בה בפועל כמצוין בתכנית, אינו יכול לפגוע במתנגדים"198.
ביוני 1991 פורסמה הודעה בדבר הפקדת שינוי התכנית הנוגעת למושב דובב. התכנית החדשה מדברת על תחום שטח הבינוי של המושב וקביעת אזורים ועתודות קרקע לשימושים שונים. התכנית הופקדה עוד בינואר 1987. העקורים הגישו התנגדות גם לתכנית זו באוגוסט 1991, אך היא אושרה באוקטובר. אישור התכנית בוטל בעקבות הערעור, במרץ 1992, וחוֹדש לאחר מכן התקיים דיון בהתנגדות. במהלך דיון זה הגישו המתנגדים, אנשי ועד בירעם, תמונות מן השטח המאשרות שכבר הוקמו עליו בתים, למרות שהדיון טרם הסתיים ולא נתקבלו הבהרות ממשרד השיכון199.
במקביל פנתה האגודה לזכויות האזרח מספר פעמים לאלוף פיקוד הצפון ולפרקליט הצבאי הראשי בבקשה לבטל את צו הסגירה בן עשרים השנה, שהוטל על שטח כפר בירעם מנימוקים ביטחוניים. בקשות אלה לא נענו אף הן. ההתפתחות השנייה קשורה בשינויים הפוליטיים שחלו בישראל לאחר הבחירות ביוני 1992. כמו בעבר, הזדרזו ועדי העקורים לפנות במכתבים גם אל ראש הממשלה החדש, יצחק רבין, ולפעול בקרב שרים וחברי כנסת לקידום פתרון בעייתם200. סיעת מרץ, אשר כאמור כלכלה את הנושא בהסכם הקואליציוני שלה עם מפלגת העבודה, פנתה במכתב מפורט אל רבין, ובו "תביעה להחלטת הממשלה להחזרת עקורי בירעם (ואקרית) לבתיהם, להביא בכך לסגירתו של פרק מביש ביחסה של ישראל למיעוט הערבי ופתיחת דף חדש ביחסים עם אזרחים אלה"201. חברי הכנסת מדגישים במכתבם את הפן המוסרי והמשפטי של הפרשה, מביאים תקציר כרונולוגי של האירועים וההבטחות הקשורים בה ומסיימים בתקווה כי "החלטה עתה על השבת העקורים לכפר מולדתם עשויה להיות אקט של פיוס ומחווה אנושית שיש לה ערך עצום ביחסי יהודים וערבים במדינת ישראל"202.
נשיא המדינה, חיים הרצוג, קיבל משלחות מטעם העקורים והביע בפניהן את תמיכתו בפתרון בעייתם203.
ראש הממשלה אישר הקמת ועדת שרים להסדר בעייתם של עקורי אקרית ובירעם204 וחברי הכנסת של מרץ קראו לו למנות את אחד השרים ממפלגתם כחבר בוועדה זו ולקבוע לוח זמנים להשלמת עבודתה205. בפברואר 1993 עבר הנושא בקריאה טרומית בכנסת ונדון גם בוועדת החוקה חוק ומשפט, בה הסתמן רוב בעד ההחזרה206.

השיקולים בעד ונגד ההחזרה
במשך השנים עלו נימוקים שונים בעד ונגד החזרת עקורי אקרית ובירעם לכפריהם.
להלן נביא את תמציתם:

ביטחון
נגד: שני הכפרים קרובים לגבול לבנון, מדינה הנמצאת במצב מלחמה עם ישראל. קיימת בעיה
ביטחונית של חדירת חוליות טרור משטח לבנון.
בעד: ישנם כפרים נוספים קרובים לגבול; תושבי אקרית ובירעם מעולם לא פגעו בביטחון
המדינה; כמה מבניהם שרתו בצה"ל ובזרועות הביטחון; הם חזרו והביעו את נאמנותם
למדינת ישראל ואת רצונם להיות אזרחים מלאי ושווים בה; קצינים בכירים אמרו כי צה"ל
לא יצטרך להוסיף חייל אחד למערך הביטחוני בצפון אם וכאשר יוחזרו התושבים; שני
שרי בטחון לשעבר – עזר וייצמן ומשה ארנס – תומכים בהחזרה ללא סייג, ארנס אף
הכין בזמן כהונתו תכנית מפורטת להחזרתם לאתרים המקוריים של הכפרים; ברצועת
הביטחון בדרום לבנון כפרים נוצרים ומוסלמים שצה"ל סומך על שיתוף הפעולה שלהם.

סיבות מדיניות
נגד: לא הושמעו.
בעד: המרונים היו ועודם בני ברית של היהודים; ההחזרה תשפר את היחסים עם הוותיקן
והעולם הנוצרי; תיצור אווירה נוחה לתהליך השלום.

תקדים
נגד: החזרת שני הכפרים תיצור שרשרת של תביעות דומות מצד כפרים נוספים; ישנם מספר
כפרים שמצבם דומה, ולפחות כפר אחד (רבסיה) שיש בג"צ לטובתו; זוהי למעשה הכרת
ב"זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים מ-1948, ובעקבותיה יבוא גל גדול של
תביעות, גם מצד פליטים שאינם אזרחי ישראל.
בעד: שני מקרים אלה הוכרו כיוצאי דופן ומיוחדים במינם, אין דומה להם על מפת ישראל; הם
קיבלו הבטחות מפורשות שיוכלו לשוב; התושבים לא ברחו, אלא התבקשו על ידי צה"ל
לפנות את כפריהם באופן זמני; טענת התקדים הופרכה על ידי מחקר שעשה טולידאנו
לגבי עשרים ואחד כפרים נוספים בצפון; טענת התקדים לא התקבלה על ידי קובעי
מדיניות כמו משה ארנס, עזר וייצמן ואחרים. יש תקדימים להחזרת כפרים קרובים
לגבול, כגון כפר קרע, טובא, אבו גוש ובית נקובה, והדבר לא גרר תביעות נוספות.

הישובים היהודיים שהוקמו במקום
נגד: במקום הוקמו ישובים יהודיים, ואין די קרקע חקלאית ומים לפרנסת תושבים נוספים;
המושבים מצויים במצב כלכלי קשה ואין להם רזרבות לקרקע לדור השני, אין מקום
לישוב נוסף במקום; הקרבה בין ישובים יהודים לערבים תיצור חיכוך ומתח; אנשי בירעם
ואקרית יראו יום יום כיצד אחרים מעבדים את אדמותיהם; בעתיד הם עלולים לבוא
בתביעות נוספות לאדמות; מרבית העקורים ובניהם מסודרים כבר במקומות אחרים
ואינם סובלים מבעיות פרנסה.
בעד: העקורים מבינים שנוצרו עובדות חדות ואין לתקן עוול על ידי יצירת עוול חדש; הם אינם
דורשים את האדמות המעובדות כיום על ידי הישובים היהודיים; ניתן ליצור מקורות
פרנסה לא חקלאיים, כגון תיירות; ניתן לעבוד גם מחוץ לאזור; אנשי אקרית ובירעם
מוכנים לקשרי ידידות ולשיתוף פעולה עם שכניהם היהודים.

תדמית המדינה
נגד: ויתור בעניין זה יצור לישראל תדמית של מדינה חלשה רכה ויזימין לחצים ותביעות
נוספים; ההחזרה תפגע בתדמית הנוקשה שיש לישראל ובנחישותה לשמור על "קווים
אדומים" בעניין החזרת הפליטים.
בעד: הנושא כבר הפך לסמל, ההחזרה תיצור תדמית חיובית לישראל כמדינה מוסרית,
ותהווה מחווה של רצון טוב כלפי הפלסטינים; תיצור תדמית של מדינה גמישה, שכדאי
לנהל אתה משא ומתן. בקרב אזרחיה הערבים של ישראל תתפרש ההחזרה כיחס
חיובי ושוויוני כלפיהם, כתיקון עוול וכמחווה אנושית בעלת משמעות לשיפור יחסי
יהודים-ערבים במדינה; אישים מכל הקשת הפוליטית כבר הבטיחו לעקורים כי יפעלו
להחזרתם, ביצוע ההבטחות יחזק את אמינותם.

סיבות משפטיות
נגד: בג"צ מ-1981 דחה את בקשת אנשי אקרית לבטל את צווי הסגירה, בשל הזמן הארוך
שעבר מאז הוצאו; כל הצעדים כלפי הכפרים נעשו במסגרת החוק ותקנות ההגנה לשעת
חרום.
בעד: בג"צים משנות החמישים הכירו בצדקת טיעוניהם של העקורים והמליצו להחזירם;
הצבא הפר למעשה את כוונות הבג"צ בהוציאו צווי יציאה לתושבים, לאחר שבית
המשפט הכיר בזכותם לחזור; תקנות ההגנה לשעת חרום הן תקנות מנדטוריות, שעבר
זמנן ויש לבטלן; חוק אזורי הביטחון כבר בוטל למעשה בכל שטח מדינת ישראל ב-
1972.

האמונה הציונית
נגד: החזרת העקורים תגרום למשבר ביחס לרעיון הציוני, לפקפוקים באשר לצדקת דרכה של
הציונות ולירידה באמונה בה; אין לפתוח פרשיות מתקופת מלחמת השחרור, הייתה
מלחמה ואלו הן תוצאותיה; גם ישובים יהודיים פונו ממקומותיהם במלחמת השחרור וגם
לגביהם לא הוחזרו גלגלי ההיסטוריה לאחור.
בעד: הציונות תוכיח כי היא יודעת לתקן עוול; תְפָתֵח את החוש המוסרי של הדור הצעיר.

חלוקת האדמות207
אקרית: מתוך 16,012 דונם שהיו ברשות הכפר ב-1947 (על פי רישומי ממשלת המנדט)
נמסרו אדמות כדלקמן:
אבן מנחם – 4,270
שומרה – 6,372
גורן – 2,075
שמורת טבע – 3,300

בירעם: מתוך 12,250 דונם ב-1947 נמסרו:
קיבוץ ברעם – 2,937 מהם 2,278 מרעה.
דובב – 5,100 מהם 4,265 מרעה.
קיבוץ סאסא – 1,050 דונם מהם 980 מרעה.
גן לאומי ושמורת טבע – 3,000.

כחמישה-עשר אחוזים מהאדמות שנמסרו לישובים נועדו לעיבוד והשאר אדמות טרשים ומרעה.

סיכום
במשך למעלה מארבעים וארבע שנים נאבקים תושבי אקרית ובירעם וצאצאיהם לחזור לכפריהם המקוריים, לאחר שפונו מהם בנובמבר 1948 בעת מלחמת השחרור. מאבק זה נוהל לאורך השנים בדרכים חוקיות, תוך ניצול מירב האפשרויות שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה לאזרחיה. מיד לאחר הפינוי התארגנו ועדים מקרב שני הכפרים והחלו במסע נרחב של התכתבות עם ראשי הממשל הישראלי, פגישות עם הנוגעים בדבר והסברת עניינם לציבור. מאוחר יותר פנו לבית המשפט העליון וזכו בפסקי דין, שהכירו בצדקת טיעוניהם.
גם לאחר שנהרסו הכפרים על ידי צה"ל, ללא הודעה מוקדמת ומבלי שמישהו נטל על עצמו את האחריות למתן הפקודה, לא סטו העקורים מדרכי המחאה המקובלות ולא נואשו מהגשמת תקוותם. הם פנו לדעת הקהל היהודית בישראל ולדעת הקהל הבינלאומית, הרבו לכתוב ולהפיץ מנשרים המתארים את השתלשלות האירועים הקשורים בעניינם. קיימו הפגנות, תהלוכות, שביתות שבת באתרי הכפרים ועצרות המוניות, תמיד תוך דאגה לצד החוקי של קבלת רישיון ושמירה על הסדר הציבורי. כל ראש ממשלה ונשיא חדש שנבחרו בישראל, כל שר לענייני ערבים, חברי כנסת מכל הסיעות ונושאי תפקידים הקשורים לנושא – היוו יעד למכתביהם. בארכיוני הוועדים מצויים העתקים של מאות מכתבים שכתבו וקיבלו. לכל אורך הדרך הדגישו העקורים את נאמנותם למדינת ישראל, את אזרחותם הטובה ואת רצונם לחיות בשלום ובידידות עם העם היהודי. היו מבניהם ששירתו בצה"ל ובזרועות הביטחון האחרות, הם המשיכו לקיים יחסים טובים עם הסביבה היהודית בכל מקום בו התגוררו. רוב אנשי הכפרים לא שקטו על השמרים. במקביל למאבק המתמשך והעיקש – שיקמו את עצמם, יצאו לעבוד, הקימו משפחות, שלחו את בניהם ללמוד לימודים גבוהים, ורובם ככולם אזרחים תורמים לחברה ואינם תלויים על צווארה.
תמיד דחו ניסיונות לניצול פוליטי של בעייתם, הן מצד מפלגות וארגונים הפעילים בקרב הערבים, והן מצד מפלגות יהודיות, שבדרך כלל נזכרו בהם ערב מערכות הבחירות. במשך השנים התעוררו באופן טבעי מחלוקות פנימיות בתוך הוועדים, או בקרב כלל התושבים, על דרכי המאבק או על רקע אישי, אולם אלה נדחו מפני הרצון העז להמשיך יחד בפעולה משותפת.
אישים מכל הקשת הפוליטית בישראל תמכו בעל פה ובכתב בצדקת עמדתם של עקורי אקרית ובירעם. הנושא עלה פעמים רבות לדיון בכנסת וחברי כנסת מימין ומשמאל השמיעו טיעונים נחרצים בעד תיקון העוול שנעשה להם. רשימת התומכים בעניינם כוללת דמויות בולטות ממגזרים נרחבים באוכלוסייה הישראלית.
בהמשך השנים השלימו העקורים בלית ברירה עם ההתיישבות היהודית על אדמותיהם ובשלב מוקדם מאד הצהירו, כי אינם רוצים בתיקון עוול על ידי יצירת עוול חדש, היינו, הם מסתפקים בחזרה רק למתחם הכפרים ואל חלק מאדמותיהם הבלתי מעובדות.
הנימוקים הביטחוניים שהועלו בשנות החמישים נגד החזרתם מוצגים היום על ידי אנשי בטחון בכירים כמיושנים ולא תופסים, עקב השינויים שחלו במדינה ובאזור. במיוחד נכון הדבר אחרי המלחמה בלבנון ב-1982 וכינון אזור הביטחון, הנשען בחלקו על שיתוף פעולה עם הנוצרים בדרום לבנון.
הפחד מיצירת תקדים הופרך אף הוא על ידי בדיקה שערכו מומחים לנושא, וכן על ידי הסכמה כי מדובר בשני מקרים יוצאי דופן, בהם התושבים הערבים לא ברחו מכפריהם, אלא התבקשו לעזוב לפרק זמן קצוב לאחר שנרשמו ונחשבו לאזרחי המדינה.
בג"צ הכיר בזכותם של העקורים לשוב לבתיהם. הם ניהלו מאבק משפטי מתמשך, וגם כאשר לא הצליח בג"צ לקבל את טיעוניהם בשל התקנות ההגנה לשעת חרום, הביעו השופטים את אהדתם הגלויה לנושא ואת תקוותם כי העוול יתוקן. למרות כל האמור לעיל, ולמרות המאבק הרצוף שלא רפה ולא עייף, עבר לדור השני והשלישי ונמשך בנחישות ובהתמדה – למרות כל זאת, לא זכו תושבי אקרית ובירעם להחלטה ממשלתית מפורשת המתירה את חזרתם לכפריהם. קשה להימנע מן הקביעה, כי קשה לקבוצת אזרחים ערבים במדינת ישראל להגיע להישג משמעותי בנושא עקרוני, אם היא נוקטת בדרך מאבק לגלית ודמוקרטית ללא הפעלת לחצים פוליטיים או אחרים. במקרה של אקרית ובירעם מדובר בקבוצה של ערבים נוצרים, הנחשבים על ידי הממסד ל"מתונים". מדובר באנשים שסירבו במודע להסלים את מאבקם ולהיגרר למיליטנטיות או לאלימות, הם דחו תמיד מעורבות של גופים מפלגתיים בעניינם וסרבו להפוך אותו לסוגיה פוליטית. הם האמינו, ועדיין מאמינים למרות התסכולים והבטחות השווא, כי יגיע יום שובם. יתכן שהדבר הפך כבר למיתוס, לדבק מלכד, לאמונה בלתי רציונלית.
אין אפשרות לקבוע כיום כמה מבין כשלושת אלפים וחמש מאות עקורי הכפרים ובניהם החיים כיום בישראל יבחרו לחזור בפועל אם וכאשר יורשה להם הדבר וכמה יעדיפו לקבל פיצויים. מן הצד היהודי – החזרת קבוצה מאורגנת של ערבים ישראלים לאדמה שהייתה שייכת להם לפני 1948 מהווה פגיעה באתוס הציוני, הודאה בכך שבמקרים מסוימים גרמה מדינת ישראל עוול לפלסטינים תוך כדי הלחימה במלחמת העצמאות או אחריה. "זכות השיבה" הוא מושג רגיש ובעייתי כאשר הוא מושמע מפיו של אזרח ערבי-פלסטיני, אף כי במקרה זה מדובר כמובן באנשים שהם אזרחי המדינה וחיים בתוכה ולא בפליטים הנמצאים מחוץ לגבולותיה. למרות האהדה הרחבה לעקורי אקרית ובירעם, שום מנהיג ציוני במדינת ישראל או ראש ממשלה ישראלי לא אזרו אומץ להחליט החלטה חיובית להחזרתם ולהוציאה מן הכוח אל הפועל, גם כאשר הוא אישית, כמו במקרה של מנחם בגין למשל, היה משוכנע שזו הדרך המוסרית והנכונה.
במשך שנים הועלו הצעות מגוונות ומרחיקות לכת לפתרון הבעיה. אין להתעלם מכך שהרשויות גילו רצון ופתיחות בלתי מקובלים במשאם ומתנם עם אזרחי המדינה הערבים, והיו מוכנים לתשלום פיצויים מוגדלים ולהענקת אדמות חלופיות. אולם הקו האחרון לא נחצה – מדינת ישראל, תחת הנהגות פוליטיות שונות ובמצבים ביטחוניים ומדיניים משתנים – לא מצאה את הרגע המתאים להחזיר את אנשי אקרית ובירעם לאדמתם. פעמים אחדות הובילה אותם בהבטחות שנראו כעומדות להתממש וברגע האחרון נסוגה וקיבלה החלטה שלילית.
בראשית 1993 שוב עלה הנושא לדיון ציבורי, אם כי בפחות אינטנסיביות תקשורתית מאשר בעבר. נציגי הוועדים הנוכחיים החליטו, לפחות בשלב זה, לפעול בדרכים שקטות ובמגעים אישיים עם מקבלי ההחלטות. הדיון שנערך בוועדת החוקה חוק ומשפט בנושא ב-16 בפברואר 1993 וקרא לממשלה לשלוח נציג שלה לוועדה לשם קבלת החלטה חיובית, עורר מיד התנגדות מצד ראשי חלק מן הישובים היהודיים באזור. ראש המועצה האזורית מעלה יוסף אף הודיע כי הוא ואנשיו ייאבקו עד חורמה נגד החזרת אנשי אקרית ובירעם לכפריהם208.
אין לדעת כיצד יתפתחו הדברים בגלגול הנוכחי של הדיון בסוגיה זו. הפיחות המתמשך במעמדם של חברי הכנסת הערביים, האכזבה מממשלת רבין, שהבוחרים הערביים תמכו בה ברוב מאסיבי (למעלה משמונים אחוזים מן המצביעים הערביים הצביעו למפלגות הקואליציה ו"הבלוק החוסם"), גירוש אנשי החמאס וחוזר התזוזה בתהליך השלום – מביאים את האזרח הערבי למסקנות עגומות באשר ליכולת ההשפעה שלו בצינורות הדמוקרטיים הרגילים. באווירה שכזאת – החלטה אמיצה על החזרת עקורי אקרית ובירעם לכפריהם, יש בה יותר ממחווה סמלית ומפתרון בעיה נקודתית. היא יכולה להיות סימן ברור לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל כי יש שכר לעקשנות ולהתמדה במאבק לגיטימי ודמוקרטי על עניינים צודקים.

הערות
1. על המשמר, 10.7.1992
2. מכתב חבר הכנסת עבד אלוהאב דראושה ליצחק רבין, 3.7.1992 בתוך: שרה אוסצקי-לזר, הבחירות לכנסת ה-13 בקרב הערבים בישראל, סקירה מס' 9, גבעת חביבה 1992, עמ' 35.
3. אלסנארה, 11.9.1992; 13.11.1992.
4. הארץ, 5.1.1993.
5. אלאתאחד, 21.1.1993.
6. אטלס כרטא, הוצאה לאור של משרד הבטחון, תל-אביב 1978, עמ' 40; זאב שיף ואיתן הבר (עורכים), לקסיקון לבטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו, ע"ע 214-215.
7. כתב כניעה זמני, 31.10.1948, ארכיון ועד עקורי אקרית, אצל אסעד מבאדא חנא, כפר ראמה.
8. עדות ראיה, הארץ, 30.6.1972, מצוטט ב- איקרית – עובדות ונתונים, ועד עקורי איקרית, ראמה, 22.9.1977. המעמד הונצח על ידי צלם והתמונה מופיעה ב- דבר השבוע, 2.12.1948 ושוב ב- דבר 7.7.1972.
9. אדם רנד, חבר קיבוץ עברון, ראיון ב-1.11.1992; מכתב למערכת דבר, 7.7.1972 מאת חייל לשעבר בשם אמנון ריטר, המעיד כי השתתף אישית במסיבה שהתקיימה בכפר אקרית ומביע תרעומת על כך ש"מדינתנו איננה מכדת את ידידיה" ואיננה מתירה לאנשי אקרית ובירעם לחזור לכפרם.
10. ראיון על מילאד אשקר (אבו זיאד) מעקורי אקרית, חיפה, 8.12.1992.
הוא עצמו היה הצעיר שנשלח.
11. שם.
12. עוני סבית, ראש ועד עקורי אקרית, ראיון, ראמה 11.9.1992.
13. בג"צ 64/51 מיום 31.7.1951, עמ' 2.
14. יוסף ושיץ, פרשת בירעם ואיקרית – עובדות, רקע, בעיות, מפ"ם, מחלקת ההסברה והמרכז ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1977, עמ' 6.
15. משה כרמל, מערכות צפון, צה"ל מערכות, הקיבוץ המאוחד, 1949, עמ' 276.
16. יוסף אסטפאן סוסאן, שהאדתי, יומיאת ברעמיה, הוצאת המחבר, 1985, (ערבית) (עדותי, יומן ברעמי), עמ' 12.
17. מכתב ועד עקורי בירעם אל חברי הכנסת והממשלה, יולי 1987, ארכיון עורך-דין אניס שאקור, חיפה, עמ' 1.
18. גנזך המדינה, משרד המיעוטים, תיק 307/6/ג.
19. ושיץ, שם.
20. שהאדתי, עמ' 13.
21. שם, שם.
22. מכתב ועד העקורים, גנזך המדינה, שם.
23. מכתב שר המשטרה והמיעוטים אל ראש הממשלה ושר הבטחון, 12.4.1949, שם, שם. הנוסח המלא של נאום הכומר בערבית ותרגומו לעברית מצורפים למכתב.
24. שהאדתי, עמ' 14.
25. מכתב שר המיעוטים אל שר הבטחון, 2.12.1948, גנזך המדינה, שם, תיק 302/73/ג.
26. דו"ח שבועי של משרד המיעוטים, סניף צפת, 1.12.1948, גנזך המדינה, שם. הממשל הצבאי ניפק רשיונות כניסה לשטחים המוחזקים מס' 6048 ו-6052 לאנשי הוועדה "לשם שמירה". עותקי הרשיונות מובאים בנספח למכתב ועד העקורים הנזכר בהערה 17 לעיל.
27. שם, שם.
28. קריאת מגורשי כפר ברעם המרונים אל הציבור הישראלי, ועד כפר ברעם, גוש חלב, 9.10.1959.
29. ראיון עם עמנואל פרידמן, הארץ, 11.8.1972.
30. דו"ח על כפרים נטושים במחוז הגליל בקשר עם תכנית ישובם, 25.5.1949, גנזך המדינה, מינהל מקרקעי ישראל, ג/3110.
31. קריאת מגורשי כפר ברעם, שם.
32. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, אפקים, עם עובד, תל-אביב 1991, ע"ע 316-320.
33. כרמל, ע"ע 275-276.
34. נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, מסדה, ידיעות אחרונות, תל-אביב 1989, עמ' 552.
35. מוריס, עמ' 318.
36. יוסף ויץ, יומני ג', מסדה, תל-אביב, תשכ"ה, ע"ע 366-367.
37. ז'ק קנו, בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים 1917-1990, ספרית פועלים, תל-אביב 1992, ע"ע 80-81.
38. ושיץ, עמ' 5.
39. אבו זיאד, ראיון.
40. ארכיון ההגנה, חטיבה 105, תיק 244 "סקירת כפרים ערביים, נפת עכו, גליל מרכזי ומערבי". תאריך המסמך 21.12.1942.
41. שם, שם.
42. ראיון עם ח'ליל עוני סבית, נכדו של המוח'תאר שנרצח, 1.11.1992.
43. אבו זיאד, ראיון.
44. יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית – המאבק הפנימי בתנועה הלאומית הפלסטינית, יריב-הדר ומכון שילוח, תל-אביב 1981, עמ' 279.
45. ארכיון ההגנה, שם. תאריך המסמך 19.7.1943.
46. אבו זיאד, ראיון.
47. ארכיון ההגנה, שם. תיק 226 "צפת והסביבה". תאריך המסמך קיץ 1943.
48. שם, שם, לדברי כאמל יעקוב מוועד בירעם, מדובר בקבוצה קטנה של יוונים-קתולים שגרה בכפר, ובבית ספר אנגליקני.
49. המסמך במלואו בשפה האנגלית, מתאריך 18 באוגוסט 1946, נמצא בארכיון עפיף אבראהים, ועד עקורי בירעם, חיפה.
50. ושיץ, עמ' 2.
51. עזריאל קרליבך (עורך) ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ ישראל, ליינמן, תל-אביב תש"ו, כרך שני, ע"ע 416-417.
52. גנזך המדינה, משרד המיעוטים, ראה הערה 23 לעיל.
53. דברי הכנסת, כרך X עמ' 1011.
54. Joseph L. Ryan, "Refugees within Israel –The case of the villages of Kfar Bir'im and Iqrit", Journal of Palestine Studies, vol II, no. 4, Summer 1973, p. 60
55. מכתב שר המיעוטים לראש הממשלה 12 באפריל 1949, שמצורף אליו תרגום לעברית של מכתב הארכיבישוף, גזך המדינה, תיק כפר ג'ש 302/73/ג.
56. בתיק משרד המיעוטים 307/6/ג בגנזך המדינה התכתבות מן התקופה נובמבר 1948 עד אפריל 1949 בנושאים אלה.
57. שהאדתי, ע"ע 16-17.
58. שם, 18-19; עפיף אבראהים, ראיון.
59. גנזך המדינה, תיק כפר בירעם 307/6/ג.
60. שהאדתי, עמ' 19.
61. שם, עמ' 20.
62. מכתב פלמון למוכתר ברעם, 13 ביוני 1949, גנזך המדינה, משרד המיעוטים, שם.
63. ושיץ, עמ' 5.
64. שהאדתי, שם.
65. קריאת מגורשי כפר ברעם.
66. שהאדתי, עמ' 34.
67. שם, עמ' 35.
68. שם, עמ' 100.
69. שם, שם.
70. שם, עמ' 36.
71. שם, עמ' 122.
72. שם, עמ' 123; 104.
73. שם, ע"ע 107-108.
74. דו"ח ועדת רטנר לבדיקת ענייני המימשל הצבאי, ינואר-מרס 1956, עמ' 15.
75. תקציר כרונולוגי של פרשת כפר בירעם, הוצאת ועד העקורים, חיפה, נובמבר 1992.
76. שהאדתי, עמ' 111.
77. דברי היועץ המשפטי לממשלה מ. שמגר, בממשלה מיום 23.7.1972, מתוך: בעיות בינלאומיות, דצמבר 1972, עמ' כ"ט. (להלן: שמגר).
78. טולידאנו, אקרית-בירעם ארועים עיקריים 1948-1977, מיום 11 ביולי 1977, ארכיון שמואל טולידאנו, ירושלים; ושיץ, עמ' 5.
79. דויד גרוסמן, נוכחים נפקדים, הספריה החדשה, תל-אביב 1992, עמ' 165.
80. ארכיון ועד אקרית, תדפיס בג"צ 64/51, עמ' 7.
81. שמגר, שם.
82. אקרית, כפר קטן בארץ הקודש, הוצאת ועד עקורי אקרית, 1979, עמ' 7.
83. שמגר, שם.
84. אקרית, שם.
85. התנאים המצטברים הם: 1. ביום 1.4.52 לא היה הנכס בחזקת בעליו. 2. שימש או הוקצה בתוך התקופה שבין 14.5.48 לבין 1.4.52 לצרכי פיתוח חיוניים, התיישבות או בטחון. 3. עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה. נכס כזה יקום לקניין רשות הפיתוח, ויראו אותו נקי מכל שיעבוד, ורשות הפיתוח רשאית להחזיק בו מיד. שמגר, עמ' ל'.
86. טולידאנו, אקרית-בירעם ארועים עיקריים, שם.
87. טולידאנו, שם.
88. הארץ, 9.6.1981.
89. בג"צ 141/81, פסקי דין, כרך ל"ו, חלק ראשון, עמ' 129.
90. שם, עמ' 113.
91. בג"צ 195/51 מיום 8.10.1951 נוסח מלא של החלטות בג"צ, העדויות והצווים שניתנו בהקשר זה מופיעים בתוך: שהאדתי, ע"ע 222-230.
92. שם, עמ' 223.
93. עדותו של יעקב מחרז בבג"צ 195/51 מיום 24.12.1951.
94. עורך-דין אניס שקור, ראיון 14.9.92.
95. בג"צ 195/51 מיום 18.1.1952.
96. דברי הכנסת, כרך X עמ' 1011, תאריך: 16 ינואר 1952.
97. שם, שן.
98. שם, שם.
99. שם, שם.
100.שם, עמ' 1012.
101. שם, שם.
102. שהאדתי, עמ' 70; קריאת מגורשי כפר ברעם.
103. שהאדתי, עמ' 71.
104. אליעזר בארי, "לפרשת כפר בירעים", השבוע בקיבוץ הארצי, 13.11.1953. לדבריו, נודע להם
הדבר במקרה והם הצליחו להשיג דחייה של שש שעות כדי להתקשר עם אנשיהם בתנועה ובכנסת.
הללו ניסו לפעול לביטול הגזירה, אך ללא הצלחה.
105. דברי הכנסת, כרך XV עמ' 462, תאריך: 23 דצמבר 1953.
106. שהאדתי, ע"ע.143-144.
107. דברי הכנסת, כרך XV ע"ע 462-463, מיום 23.12.1953.
108. מעריב, 6.10.1954.
109. שם, שם.
110. שהאדתי, ע"ע 91-93.
111. שם, ע"ע 113-115.
112. שם, עמ' 126.
113. מעריב, 8.5.1957; חרות, 9.5.1957.
114. שהאדתי, עמ' 130.
115. שם, עמ' 135.
116. אליום, 31.7.1958.
117. שהאדתי, עמ' 139.
118. שם, ע"ע 143-144.
119. ושיץ, עמ' 8.
120. שהאדתי, ע"ע 158-159.
121. שם, עמ' 160.
122. שם, שם.
123. צילום המכתב ב-שהאדתי, עמ' 284.
124. ויץ, יומני ד', עמ' 205.
125. על המשמר, 8.4.1959.
126. ראיון עם עורך-דין אניס שקור, 14.9.1992.
127. שנתון הממשלה תשכ"ד, עמ' 32.
128. שנתון הממשלה, תשכ"ה, עמ' 30. המוטראן חכים היה הראשון שחתם כבר ב-1958 על הסכם עם
הממשלה ומסר ארבע מאות ועשרים דונם של הכנסיה תמורת קרקע חלופית ופיצוי כספי, ידיעות
אחרונות, 4.8.1972.
129. אלאתחאד, 26.4.1955.
130. שנתון, שם.
131. הארץ, 4.4.1965.
132. הארץ, 15.10.1964.
133. שנתון הממשלה תשכ"ו, עמ' 32.
134. שם, שם.
135. ושיץ, עמ' 7. לא מצוין מקור המספרים הללו.
136. סבית, ראיון, 11.9.1992.
137. נאיף ח'ורי, דור שני לעקורי אקרית, ראיון בביתו בחיפה, 1.12.1992.
138. רשימת עקורי אקרית עד תאריך 8.8.1977, ארכיון נאיף ח'ורי, חיפה.
139. דברי הכנסת, כרך 64, עמ' 3312, תאריך: 12.7.1972.
140. שם, עמ' 3314.
141. שם, עמ' 3315.
142. הארץ, 24.7.1972.
143. שם, שם.
144. הכפרים הנטושים בצפון – המצב בשטח, מסמך ללא תאריך, ארכיון שמואל טולידאנו, ירושלים.
145. טולידאנו, ראיון 15.9.1992.
146. הודעת מזכירות הממשלה מיום 23.7.72.
147. הארץ, 11.8.1972.
148. דבר, 4.8.1972.
149. העולם הזה, 16.8.1972.
150. ידיעות אחרונות, 28.7.1972.
151. שם, 11.8.1972.
152. דבר, 8.10.1972.
153. גח"ל – הודעה לעתונות, 9.8.1972.
154. מכתב חברי ועד כפר בירעם לראש הממשלה, 31.7.1972.
155. אקרית – עובדות ונתונים, הוצאת ועד עקורי אקרית, כפר ראמה, 22.9.1977.
156. על המשמר, 6.8.72.
157. שם, 8.8.1972.
158. שם, 15.7.1977.
159. הארץ, 9.8.1972.
160. דבר, 6.8.1972.
161. תצלום הצו בארכיון עורך-דין אניס שקור, חיפה.
162. ריאן, עמ' 80.
163. הארץ, 19.7.1977.
164. דברי הכנסת, כרך 85 עמ' 18, תאריך: 5.2.1979.
165. הארץ, 18.7.1975.
166. טולידאנו, ארועים, עמ' 5.
167. החלטת מזכירות הקיבוץ הארצי מ-20.7.1975, מת"ח, ארכיון הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, גבעת חביבה, 29.5(2).
168. מכתב נתן פלד לוועד עקורי בירעם, 6.9.1977, ארכיון אניס שקור.
169. חותם, 12.6.1987.
170. מכתב ועד עקורי אקרית לראש הממשלה, 18.10.1977, ארכיון עוני סבית, ראמה.
171. על המשמר, 18.1.1979.
172. מעריב, 19.1.1979.
173. דברי הכנסת, כרך 85 עמ' 18.
174. שם, שם.
175. ועד עקורי אקרית, כפר ראמה, 18.1.1979.
176. מעריב, 2.2.1979.
177. הארץ, 9.6.1981.
178. ידיעות אחרונות, 24.12.1981.
179. מכתב ועד אקרית לבגין, 28.12.1982, ארכיון עוני סבית, ראמה.
180. יומן השבוע,.14.8.1982.
181. קול חיפה, 25.11.1988.
182. לקט יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, 28.6.1983.
183. תקציר כרונולוגי של פרשת עקורי בירעם, ועד העקורים, נובמבר 1992.
184. מבט לחדשות, הטלוויזיה הישראלית, 13.10.1986.
185. על המשמר, 30.10.1986.
186. חותם, 12.6.1987.
187. חדשות, 9.6.1987.
188. ג'רוזלם פוסט, 7.6.1987.
189. חדשות, 5.6.1987.
190. שם,.1.7.1987.
191. מעריב, 12.6.1987.
192. ראיון עם עמוס גלבוע, חדשות, 13.11.1990.
193. גרוסמן, עמ' 171.
194. הכנסת האחת-עשרה, חוק שיקום בירעם ואקרית התשמ"ח-1988.
195. דבר, 27.7.1988.
196. תכנית מספר משצ/66, ילקוט הפרסומים, 3798 מיום 9.9.1990.
197. מכתב מעורך-דין יהושע שופמן בשם המתנגדים מיום 7.11.1990, ארכיון אניס שקור, חיפה.
198. מכתב אלבגלי יעקב, מזכיר הוועדה המקומית המשותפת לתכניות איחוד וחלוקה מחדש בקרקע
חקלאית למחוז הצפון, 17.3.1991, שם.
199. תקציר כרונולוגי של פרשת עקורי בירעם, שם.
200. העתקי המכתב נמצאים בארכיוני הוועדים בראמה ובחיפה.
201. מכתב חברי הכנסת צוקר, אורון ושריד לראש הממשלה יצחק רבין, 3.11.1992.
202. שם, שם.
203. אלסנארה, 11.9.1992; 3.11.1992.
204. הארץ, 5.1.1993.
205. על המשמר, 6.1.1993.
206. שם, 17.2.1993.
207. ושיץ, עמ' 7; ידיעות אחרונות, 4.8.1972.
208. קול ישראל, 17.2.1993.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות