ריבוי זהויות

אחוות עמים: ריבוי זהויות

שרה אוסצקי-לזר
האם הדרוזים הם ערבים? פלסטינים? ישראלים? או פשוט דרוזים. הדעה הרווחת בקרב מי שבכלל חושב על הדרוזים מעבר לביקור מזדמן בשוק של דלית אל-כרמל היא, שהם קבוצת המיעוט הכי נאמנה, הפחות בעייתית, המספקת גברים קשוחים לצה"ל ולמשמר הגבול ורואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
ובכן, התמונה איננה כה פשוטה, וכדרכו של אזורנו המסובך והמסוכסך היא מורכבת מכמה סימני שאלה וקריאה זועקים, התלבטויות נוקבות ותהפוכות בין-דוריות.


רבאח חלבי, דרוזי תוהה בעצמו, איש היישוב המשותף נווה שלום וחוקר, כתב ספר שכותרתו "אזרחים שווי חובות: זהות דרוזית והמדינה היהודית" (הקיבוץ המאוחד, סידרת קו אדום). הספר מבוסס על מחקר מעמיק שערך בקרב חמישים סטודנטים דרוזים, במטרה לחדור אל מעבר לשכבות החיצוניות ולבדוק את לבטי זהותם. די בעיון בכותרות הפרקים כדי להבין מה רבה המבוכה: דרוזים בכל נימי נפשם/ערבים לא שלמים/ישראלים, אבל לא ממש.
הזהות הדרוזית, כצפוי, היא החזקה והדומיננטיות ביותר, אך גם קשה להגדרה רציונאלית. כידוע הדת הדרוזית סודית ורוב בני העדה אינם מכירים את עיקרי האמונה, מה שלא מפריע להם להאמין ולחוש רגש נפשי עמוק, כמעט מיסטי, של השתייכות אליה. האמונה בגלגול הנשמות הופכת את הדרוזים כולם לקרובים בדם, שכן כל אחד יכול להיוולד בגלגול הבא, או שנולד בגלגולו הקודם, למשפחה דרוזית אחרת. היותם "מיעוט בתוך מיעוט" גורמת להם תחושות חזקות של אחדות ועזרה הדדית, כמו גם צורך בהגנה קנאית על שלמות הקבוצה וייחודה והתנגדות חריפה להתבוללות. וכמו בחברות שמרניות אחרות, נושאת הדגל של שמירה על הטוהר וההות היא האישה. כבוד האישה (אל-ערד בערבית) וההתנגדות לנישואין מעורבים התגלו כאחד המרכיבים החזקים ביותר בזהותם של המרואיינים משני המינים, אף כי יש ביקורת על השימוש המופרז שעושים מנהיגי הדת בהטלת איסורים בלתי הגיוניים על נשים.
הזהות הערבית של הדרוזים נובעת בעיקר מן השפה והתרבות, אך אצל חלקם יש גם מרכיב לאומי חזק המגדיר אותם כערבים. העובדה שספרי הדת הדרוזית כתובים בערבית, שפת התפילות, הספרות, השירה ולשון הדיבור היומיומית היא ערבית וגם – "כאשר יהודי רואה שאתה מדבר ערבית, בעיניו אתה ערבי" – מחזקים את השייכות למסגרת הרחבה של הערביות. באשר לרגש הלאומי, כאן התגלה ממצא מעניין: דווקא הנשים הדרוזיות הצעירות מרגישות שהן חלק מן הלאום הערבי, יותר מאשר הגברים, ומבין הגברים אלה המתגוררים בגליל מרגישים ערבים יותר מתושבי הכרמל. רק מעטים מן הנחקרים הגדירו עצמם כפלסטינים, וגם זאת בגלל ההזדהות עם הסבל וההשפלה של הפלסטינים ולא מתוך הרגשת שייכות אמיתית. ההבדל המגדרי ביחס ללאום קשור באופן טבעי לשרות הצבאי של הגברים הדרוזים המחזק את ישראליותם, והשוני הגיאוגרפי קשור במגורים המעורבים של הדרוזים בכפרי הגליל לצד מוסלמים ונוצרים. חלבי משער כי השיח הנשי הלאומי הוא רדיקלי יותר גם בשל העובדה כי הנשים סגורות בתוך קהילותיהן וממעטות במגע עם החברה היהודית ואילו הגברים לא רק שמשרתים בצבא, אלא שלרבים מהם יחסים קרובים עם יהודים ואפילו קשרים אינטימיים עם נשים יהודיות המחזקים את הזהות הישראלית על חשבון זו הערבית.
אולם גם הישראליות של הדרוזים איננה מלאה, למרות שרוב מכריע ביניהם הגדירו עצמם כישראלים. חלקם מתייחסים אליה כמשהו שנכפה עליהם, אחרים מציינים אותה כנתון גיאוגרפי או אזרחי, ורובם משבחים את הדמוקרטיה והחופש שהמדינה מאפשרת וגאים להיות ישראלים. אולם כשמגיעים לרגשות ההזדהות והשייכות, צפות הבעיות. תחושות האפליה והקיפוח חריפות דווקא בשל השרות הצבאי. המדינה לא מבדילה בינינו לבין שאר הערבים אמרה אחת המרואיינות, ובהגדרתה כמדינה יהודית היא איננה מכילה את הדרוזים, הם אינם שותפים בהכרעות, יישוביהם מוזנחים ובאופן אישי הם חשים בגזענות כלפיהם. הרגשתי כ"ישראלי גאה בדרך לבקו"ם, ערבי מלוכלך בדרך חזרה" אמר אמין, ותמצת בכך תחושה חריפה של תסכול. דווקא מפח הנפש מן היחס העוין שהם נתקלים בו מחזק ומבנה את זהותם הנפרדת – הן מול היהודים והן מול הערבים. לא פשוט להיות דרוזי במדינת ישראל, נקווה שספרו של חלבי יביא לדיון פתוח בנושא מודחק זה.

פורסם בדף הירוק, 1.6.2006

כתיבת תגובה