מאי 272013
 

כשאביגיל פז ישעיהו מדברת על גדוד העבודה עיניה נוצצות וקולה מתגבר בהתלהבות. "אני אוהבת את האנשים הללו, הם כל הזמן אתי, אבל האמת? – לא הייתי שורדת בגדוד". היא מנסה לשכנע שדימוי הכשלון שדבק בהם איננו נכון. הרי הם אלה שהניחו את היסודות ליצירת הקיבוץ, אותה יצירה ייחודית שעליה גאוותה ושאותה היא חוקרת. התנועות הקיבוציות שקמו לאחר שהגדוד התפרק לקחו ממנו מה שהתאים להן – בראש ובראשונה את הרעיון הקומונלי, וגם את החינוך, הערבות ההדדית, אחריותה של התנועה הארצית לקיבוץ הבודד ועוד ועוד. רבים מרעיונותיהם נוסו בקיבוצים לאורך השנים. אפילו כיום ישנה חזרה לחלק מהרעיונות הללו, היא אומרת בלהט. לאחר שהקיבוצים התגברו על המשבר הגדול, יש חיפוש מחודש אחר צורת חיים שתקיים בתוכה עקרונות בסיסיים של שותפות. זה לא אומר שכל אחר צריך לקבל אותו דבר או שיש לחזור לסיסמה "כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" – זה הרי לא עבד, הרי לאנשים יש צרכים שונים. ה'משהו האחר' הזה אינו מוגדר עדיין, אבל יש ניצנים של חיפוש – תנועה ארצית אדירה של קומונות עירוניות ושל קואופרטיבים, צעירים שמנסים ליצור חברה אלטרנטיבית שיש בה סולידירות. ואם רוצים ללמוד מהם התנאים לשותפות ולערבות הדדית – צריך ללכת אחורה וללמוד מה קרה לפני מאה שנה. זה בדיוק מה שעושה פז ישעיהו בספרה החדש הבוחן שלושה מודלים שהוקמו בין השנים 1910 ל-1926.* לכאורה, ספר הסטוריה, למעשה מדריך שכוחו יפה גם לזמן הזה.

היא עצמה בת קיבוץ כיסופים שחיה כיום ברעננה, אך לדבריה, בכל צמתי חייה ההחלטות נקבעו לפי סולם הערכים שגדלה עליו בקיבוץ. הוריה, יהודה ורות פז ממייסדי כיסופים עדיין חיים שם ומטבע הדברים הקשר האמיץ נשמר. יהודה פעיל כל חייו בנושאי קואפרציה, "בגיל שש עשרה אבא הסביר לי שאנחנו חוד החנית של המהפכה, לא פחות. מי יכול להגיד את הדברים האלה היום בשיא הרצינות? למרות השינויים המפליגים בקיבוץ והאכזבות, אני תמיד אומרת להורי – לכם היתה לפחות הזכות לחלום, מה שלא היה לדור שלנו".

כששבה לקיבוץ אחרי שנת הדרכה ושרות צבאי רצתה ללמוד. כפי שהיה נהוג באותם ימים, הקיבוץ רצה להכתיב את המסלול וביקש לשלוח אותה לסמינר למורים, אבל היא רצתה משהו אחר ועזבה. במהלך לימודי ההסטוריה נשאבה שוב אל הרעיון השיתופי. המפגש עם פרופ' יוסף גורני מאוניברסיטת תל אביב הוליד עבודות מ.א. ודוקטוראט על העלייה השנייה, על דגניה, על גדוד העבודה ועל דגמים שונים של קומונות. יחד ערכו את הספר עב הכרס והעשיר: הישג היסטורי בתמורותיו: ההתיישבות הקיבוצית והמושבית, 1990-1910, שאף הוא יצא לאור במכון בן גוריון בשדה בוקר ב- 2006 .מאז הפכה לחוקרת מובהקת של תנועת העבודה ולאחרונה מונתה למרכזת המחקר של "יד טבנקין" באפעל.

הרי נכתבו מחקרים רבים וטובים על גדוד העבודה וגם על דגניה, מה החידושים בספרך?

הסיפור ההסטורי אולי ידוע, אבל אני מאד מתעניינת בשאלות כיצד נוצרת מערכת קומונלית? מה מפעיל אותה? למה היא נוצרה כך ולא אחרת? אילו חלופות היו? מה נפל בדרך ומה הצליח? רעיון השותפות מעסיק אותי מאד. על פי ראיית העולם שלי רעיונות הם כוח מניע ראשון במעלה, רעיונות דוחפים את בני האדם לעשייה, לכוח הרעיוני יש משקל גדול, ומרתק לבדוק כיצד מתבצע התרגום המעשי שלו לחיי היומיום. האם מה שמדברים ומצהירים עליו באמת משמעותי ומתגשם? למשל, מושג מרכזי כמו שוויון, אנשים שונים נותנים לו פרשנות שונה, ואני בדקתי כיצד יישמו אותו הלכה למעשה בקבוצה, בגדוד ובקיבוץ. או מה פרושה של חברוּת? מה אדם באמת מחפש כשהוא מצטרף לקבוצה אינטימית? לְמה הוא מתכוון כשהוא מדבר על חברוּת? במחקר לא התמקדתי במה הצהירו אלא באופן הביצוע, איך הם חיו אחד עם השני לאור הרעיונות הגדולים? היכן נוצרו הסתירות ואיך פתרו אותן? או במלים אחרות – מהו הפער בין הרעיון לפרקטיקה, בין האוטופיה לריאליה?

איך בדקת זאת, הרי האנשים כבר אינם איתנו?

המחקר מבוסס כולו על מסמכים. חיפשתי מסמכי מקור, פרוטוקולים של אספות, תקנונים, מכתבים שהוחלפו בין חברים שנסעו לחו"ל או יצאו העירה, לבין אלה שנשארו בקבוצה. בדגניה היה נהוג, שבמקרה של אי הסכמה בין אנשים הם כתבו פתקים זה לזה. רבים מהפתקים נשמרו בארכיון והם מקור עשיר ומיוחד במינו. חיפשתי כל דבר אותנטי – עלונים מקומיים, עלוני קיר, עיתונים ותקופונים בני הזמן. אני פחות סומכת על זכרונות אישיים, שהרי אנשים נוטים לצבוע אותם לפי נטיות ליבם, מספרים רק מה שהם רוצים.

מהם שלושת הדגמים הקומונלים המוצגים בספר ומה ההבדלים ביניהם?

בדקתי שלוש מערכות שונות:

א.      התופעה הייחודית של הקבוצה – תוך התמקדות בדגניה.

ב.      גדוד העבודה כמערכת קומונלית ארצית.

ג.       הקיבוץ כחלק מגדוד העבודה – כאן התמקדתי בקיבוצי הגדוד עין חרוד ותל יוסף וגם בכפר גלעדי וקיבוץ תל חי, שהיה קיים תקופה קצרה.

שלושת הדגמים התבססו על שלושה צירים מרכזיים משותפים: ההקשר הלאומי, האופי האוטופי והמסגרת השיתופית.

המודל של הקבוצה היה נסיון התיישבותי שנוצר בכורח הנסיבות ששררו אז בארץ. במפגש בין קבוצת חלוצים מן העלייה השנייה לבין המשרד הארצישראלי והמנהיגות הציונית שלא כולה היתה סוציאליסטית, התברר כי הדגם הזה מתאים לשני הצדדים. בהשקעה כספית קטנה יחסית ניתן היה להקים יישוב חקלאי על אדמת לאום, שיתבסס על עבודה וניהול עצמיים ועל שותפות בייצור ללא בעלות פרטית על הקרקע. החברים התמודדו במשותף עם הקשיים ויצרו מסגרת חיים פרגמאטית, שנשענה על יסודות רעיוניים, אך בה בעת היתה גמישה דייה: "המערכת השיתופית קיבלה את צביונה החברתי והכלכלי בהדרגה, בתהליך חברתי אטי שבו נבחנו הסדרי החיים המשותפים על ידי חברי הקבוצה והותאמו לקבוצה כולה" (עמ' 276). עד היום אין תקנון בקיבוץ דגניה. כששאלתי אותם למה? השיבו – כך זה היה מההתחלה: הראשונים האמינו במשפט "החיים יַראוּנו". אנחנו מנסים, ומתאימים את החיים השיתופיים למציאות שוב ושוב.

בגדוד העבודה, לעומת זאת, חשבו שכקומונה ארצית הם צריכים לקבוע תקנון שיגדיר מראש איך צריכה להתנהל המערכת – וכל מי שיצטרף, יפעל בהכרח לפי הכללים והערכים שלה. במשך הזמן תגדל המסגרת, כך האמינו, ותכיל את כלל המהפכה היהודית ואחר כך את המהפכה העולמית.

הרעיון היה להקים מערכת ארצית שתכלול בתוכה מיגוון של התאגדויות משנה, שיהיו שונות, אך מחוברות זו לזו – כמו יד עם אצבעות. יהיו בה קיבוצים ופלוגות עבודה, פלוגות ניידות שכל אחת מהן חיה כקומונה, אבל משנה מקומות עבודה ומגורים וגם משנה את הרכבה. במסגרת הגדוד הפרט לא הוצב במרכז, אלא החברה. הפרט משתלב בה וצרכיו כפופים לצרכיה. אנו יודעים כי הקיבוץ קם על היסודות הללו.

מה שקרה בפועל הוא שמערכות המשנה שהרכיבו את הגדוד הגיעו לעימות מובנה מייד בהתחלה, מבלי שרצו בכך. ההבדלים הכלכליים בין היישובים החקלאיים שנזקקו להשקעה כספית מראש, לבין הפלוגות שעסקו בעבודות ציבוריות וקיבלו תשלום רק בסיום העבודה הביאו למשבר וכמעט לפשיטת רגל. המשבר היה בשני קווים מקבילים – כלכלי ורעיוני, שניהם היו שלובים. למשל, אנשי עין חרוד רצו להיות בעלים על אמצעי הייצור שלהם על מנת לשרוד – ואם זה אומר שחלק מהפלוגות לא יכולות להתקיים, הם סברו שצריך לפרק אותן. אחרים בגדוד תמכו בקומונה הארצית ואמרו שאם עין חרוד לא יכול להתקיים כלכלית – שתתפרק. זה היה מתכון בדוק לפילוג.

האם המערכת הארצית עבדה בכלל?

הטרגדיה של הקומונה ארצית היא הטרגדיה של הפער בין החלום למימוש שלו. הקומונה הזאת מעולם לא הצליחה להתרומם. גרסיה מארקס אמר פעם שהמטוטלת יכולה להרים כל דבר בעולם חוץ מאשר את עצמה – זה מה שקרה כאן. המערכת הקומונרית נכונה בהגדרה, אנשים שווים, עוזרים אחד לשני, זזים ממקום למקום, אף אחד לא נשאר רעב, אבל זה לא אנושי, אף אחד לא יכול לחיות ככה,  זה שבר אותם מבפנים. שום דבר לא עבד. זה קורה כשיש אי הלימה בין מה שאתה רוצה לבין מה שיש. אנשי הגדוד נאחזו באוטופיה ולא הסכימו להתפשר עם המציאות. למרות מצבם הכלכלי הנואש כמעט הם המשיכו לקבל עוד ועוד אנשים לגדוד, אף כי לחברים רבים לא היתה עבודה. בניגוד לדגניה, הם לא ידעו להתאים את חייהם למציאות המשתנה. הגדוד הגה גם דגם אוטופי של קיבוץ אחר על פני כל עמק יזרעאל, קיבוץ שיהיה גם תעשייתי וגם חקלאי. הנשים יעבדו בחרושת ובעונות הבוערות יעזרו בחקלאות. איך אפשר יהיה לנהל קומונה כזאת גדולה, איך ניצור את היחד? שאל שלמה לביא (לבקוביץ). התשובה היתה שזה לא יהיה יחד אינטימי כמו בדגניה, אנשים אמנם יהיו זרים זה לזה, אבל העבודה תקשר ביניהם. בענפים השונים יקבלו החלטות נקודתיות, ומעליהם תהיה מועצת קבוצות העבודה, אשר תקבל החלטות עבור כל הקולקטיב. הרעיון הזה נפל, אך במקומו צמח רעיון הקיבוץ כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

ואיך עבדה ההנהגה בגדוד העבודה?

כמו פירמידה הפוכה. למעלה ועידות הגדוד, שהיו מקור הכוח והסמכות וכיוונו את ההנהגה המצומצמת שהפעילה את חיי היומיום, דגם שמזכיר את מבנה הקיבוץ הקלאסי בו אספת החברים היא הסמכות העליונה. חיפשתי מה עוד נשאר מן הרעיונות הגדולים של הגדוד בקיבוץ. למשל, התנועות הקיבוציות שקמו אחר כך למדו מן הנסיון הכושל של הקמת קופה משותפת ומחסן משותף לכלל הקיבוצים. הן הסכימו שכל קיבוץ יתנהל כמערכת כלכלית נפרדת עם ערבות הדדית, אך הקיבוצים בכל זאת יתאגדו בתנועות כדי ליצור ביניהם קשר וסוג של אחריות הדדית – אם קיבוץ קורס התנועה עוזרת, אבל האחריות והסמכות נשארו בידי הקיבוץ הבודד.

לאור השינויים המפליגים שחלו במשך השנים, האם וכיצד ניתן בכל זאת לקיים שותפות?

היום אי אפשר להחזיק אנשים בתקנון וגם לא צריכה להיות האחדה מוחלטת של אמצעי היצור. אנחנו חיים בחברת רווחה והמדינה דואגת לחלק מהצרכים, אז אפשר להגדיר אחרת את אחריות הקומונה. בסיכום הספר אני מביאה כמה עקרונות יסוד שלדעתי הכרחיים לקיומה של חברה שיתופית: יסוד רעיוני וערכי משותף; התאמת המערכת הערכית לתנאי המציאות במשתנים; קיומו של גרעין חברתי יציב; הצדקה כלכלית; ערבות הדדית וקיום הסדרי שותפות.

ניכר בה באביגיל שהיא עדיין מאמינה בצדקת הדרך המבוססת על עקרונות היסוד עליהם הוקם הקיבוץ: שוויון חברתי, ערבות הדדית ותחושת אחריות חברתית ואישית. עתידה של החברה הקיבוצית תלוי לדעתה ביכולתה "להתאים את עצמה למציאות החיים שהשתנתה וללוות את תהליך הגדרתם המחודשת של הסדרי החיים הכלכליים בתוכה בתהליך בירור פנימי… בכך תלוי עתידה החברתי כקהילה ייחודית וערכית השואפת ליצור לעצמה ולסביבתה עתיד שיש בו משמעות שמעבר למלחמת הקיום היומיומית".

אולי אלה מלים גבוהות אך האין הן מבטאות את הרוחות החברתיות החדשות הנושבות  בקרב צעירים בארץ וברחבי העולם?

מי אמר שאי אפשר ללמוד מן ההסטוריה?

הזמן הירוק, 8.2.2013

קישור לראיון בעיתון:

http://www.kibbutz.org.il/itonut/2013/dafyarok/130207_osatzki.htm

 

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות