ציוני דרך

 

 

ציוני דרך / נובמבר 2003

 בילדותי גרנו בשכונה בפאתי העיר תל אביב, שכונתה בפי כל "שכונת זבלאווי"  למרות שמה העברי "יד אליהו", לא ידענו מי היה אותו זבלאווי, אבל האגדות סיפרו על פרדסים ושדות שהיו כאן פעם, לפני המלחמה, על בארות מים ובריכת שחייה סודית בין שיחי הצבר. לאט לאט התמלאה השכונה בתים לבנים שכיסו את החולות, כבישי אספלט נסללו ושרידי משוכות ה"סברס", עצי התאנה, הרימון והדקל נעקרו. המתיישבים החדשים היו ניצולי שואה, אנשים שאיבדו את כל עולמם וניסו בכוח לבנות חיים חדשים בארץ החמה והאכזרית הזאת. פולנית היתה שפת הרחוב ובתוך הבתים האפלוליים ניסו לשמר מעט אירופה. רק כעבור שנים הבנתי שזבלאווי היה ערבי עשיר מיפו, שכל האדמות הללו היו בבעלותו. הוא הפך לפליט בעזה ועקבותיו לא נודעו אחרי המלחמה, שעבורנו היתה עצמאות ושחרור ועבורם היתה אסון גדול, נכבה.

אך באותן שנים לא ידענו על כך דבר. בשולי השכונה הוקמו מעברות לעולים החדשים שהגיעו ממרוקו ומעיראק, מרומניה ומפולין. בחורף היינו אוספים בגדים וצעצועים ומביאים להם, הם נראו שונים ומוזרים. רק לשניים-שלושה ילדים בכיתה היו סבא או סבתא. רובנו היינו "דור ראשון לגאולה" כפי שכינו אותנו הורינו ומורינו, והאחריות היתה רבה. הרגשנו על כתפינו את משא ההסטוריה היהודית, את הצורך לכפר על האובדן האישי והלאומי העצום של השואה באירופה ולהקים פה מדינה לתפארת. החינוך שקיבלנו היה לאומי-פטריוטי-אתנוצנטרי שלא היה בו מקום לזר ולשונה, בוודאי שלא לערבי, שהיה תמיד מפחיד ורחוק, שיחד עם הגרמנים חובה היה לשנוא אותו.  בשיעורי מולדת למדנו את שמות הפרחים והציפורים ושיננו בעברית צחה את השמות התנכיים של מחוזות ארצנו היפה.

                                        *************

תל אביב 1963. כיתה י'. המורה האגדי לערבית, אברהם לביא, מחלק תפקידים:  שרה – את תהיי בבוא היום שגרירת ישראל הראשונה בדמשק. רותי (חברתי הטובה) תייצג אותנו בקאהיר ויוסי בעמאן שבעבר הירדן. אתם, כך אמר בקולו הרועם, ידיו מתנופפות אל על, פיו מעלה קצף והשולחן רועד תחתיו, אתם תלמידי הכיתה המזרחנית בתיכון עירוני א', בני הדור הראשון למדינת ישראל העצמאית, תהיו הגשר למדינות ערב. אני אלמד אתכם את רזי השפה הערבית, את תרבותה, שירתה וספרותה העשירה, ואת ההסטוריה של העם הערבי היושב סביבנו, כדי שיום יבוא ותעשו באוצר הזה שימוש להשגת השלום. תקענו בו מבטים תמהים של בני טיפש-עשרה –על מה הוא מדבר? שלום? עם ערבים? לא ראינו ערבי אחד מקרוב בתל אביב של אותם הימים, זה היה מושג מאיים. אויב. אבל  הסתערנו על ספרי הלימוד, הוא הצליח להדביק אותנו באהבתו למוסיקה הפנימית של השפה הערבית, ליופייה, ניסה להפוך אותנו מאירופאים קטנים למזרח תיכוניים גדולים. ואני בכלל רציתי ללמוד מתימטיקה, רותי רצתה ביולוגיה, בסוף התפשרנו על המגמה המזרחנית כדי להישאר יחד.

ארבעים שנה אחרי, ועדיין אינני יכולה לנסוע לדמשק, אבל בעת חתימת השלום עם מצרים עבדתי במשרד החוץ בירושלים וצהלתי למראה שיירתו של הנשיא המצרי סאדאת החוצה את רחובות העיר. כמו כל אורח זר הובא סאדאת גם ל"יד ושם", ואבי חיים לזר, ניצול שואה ופרטיזן היה בין מקבלי פניו שם, בתמונות הוא מציץ מאחורי כתפו של בגין. מאז אני מהרהרת רבות בחיבור בין השואה לסכסוך שלנו, מרגישה מאד לא נוח איתו, אך הוא חוזר ועולה שוב ושוב. 

עוד לא הפכתי לשגרירה בדמשק, אבל ביקרתי במצרים פעמים רבות, ומייד אחרי חתימת השלום עם ירדן נסעתי לעמאן ולפטרה, מושא חלומם של בני דורי. ראיתי את הסלע האדום וחזרתי בחיים.

רמות מנשה 1981. נקודת המפנה הגדולה בחיי. אני בקיבוץ, בעקבות האהבה, תינוקת צמודה לשדי וממסך הטלביזיה עולות תמונות שטלטלו אותי והפכו את עולמי הפוליטי באחת. ישראל תחת הנהגתו של מנחם בגין הסכימה לפנות את היישובים בסיני תמורת שלום עם מצרים, ומייד עלו הבולדוזרים של אריק שרון, אז שר הבטחון, על הווילות המקסימות של העיר ימית והפכו אותן לתל חורבות. למה? שאלתי את עצמי ואת ביתי התינוקת, שעצמה עיניים וחסכה מעצמה את הזוועה, למה לא משאירים את הבתים הללו לפליטים הפלסטינים? למה לא מוכרים אותם למצרים כדי ליישב בהם משפחות וילדים שייהנו מן הדשאים והעצים והגינות הפורחות? אם זוהי מהות השלום של הגברים והגנרלים – אין חלקי עימהם. האם גלי האבנים הללו יביאו בשורה של פיוס והשלמה בין העמים? האם אנחנו המנצחים צריכים להתנשא תמיד מעל לערבים, האם אין דרכים רכות ומפויסות לעשות שלום? האם אמנם הם מתכוונים לשלום אמיתי או רק למהלכים פוליטיים אינטרסנטיים שנובעים מלחצים בינלאומיים?

 קאהיר 1980. נסעתי למצרים מייד כשנפתחו הגבולות, תינוקת אחת בבית עם חום גבוה ותינוק אחד ברחמי. עדיין יכולתי להסתיר את בטני המתעגלת מאמי שנסעה איתי. היא ניצולת שואה, מלאת חרדות, ואיננה חולקת איתי את דרכי הפוליטית, אולם חובבת ארכיאולוגיה נלהבת ויודעת לדקלם בעל פה את שמות שושלות הפרעונים ולפענח סימנים בכתב החרטומים.

היה זה מסע מופלא אל העבר המפואר והווה המטלטל. מסגד מוחמד עלי גבוה מעל לעיר, קאהיר על צריחיה ומסגדיה פרוסה מולנו, ענן מדברי צהבהב נח על הגגות ואני קוראת כל מילה, כל שלט, מציצה בכל זווית ופינה, מתענגת על היותי דוברת הערבית היחידה בקבוצה. נזכרת בסמינריון על מצרים באוניברסיטה העברית, אחד השיעורים הראשונים שלי בחוג להסטוריה של המזה"ת, עוד לפני מלחמת ששת הימים. אילו יכולנו להגיע לארכיונים של מוחמד עלי, נאנח המרצה, אילו יכולנו לבקר בארמונו ולראות בעינינו את החצר בה סגר את הממלוכים בזמן ארוחת ערב חגיגית וציווה לטבוח בהם עד לאחרון, כדי להבטיח את שלטונו. הדברים נראו מופרכים ודמיוניים אז. לבקר במצרים? אנחנו? אולי בגלגול הבא. לימים הפך המורה הצעיר שמעון שמיר לשגריר ישראל בקאהיר ולמקים המרכז האקדמי הישראלי בעיר – פנינה אינטלקטואלית שלווה, ומקום מפגש לסטודנטים מצרים וישראלים על גדות הנילוס, אליו הבאתי מדי שנה את תלמידי מגבעת חביבה.

ההליכה ברחובות ההומים של קאהיר, בסמטאות שוק ח'אן אלח'לילי, בפירמידות ובקברים של לוקסור, ובעיקר המפגש הישיר עם האיש שברחוב, הפכו אותי למאמינה נלהבת בשלום בין אנשים. בשיחות עם נהגי מוניות, עם בעלי דוכנים בשוק, עם פקיד המלון ומדריך התיירים, הבנתי את מצוקות האדם המצרי, עמדתי על אופיו הנוח,  שופע ההומור והאירוניה עצמית, שמעתי את צלילי התקווה והתחברתי לחום ולאנושיות, נסחפתי בהתלהבות ואמרתי לעצמי: אילו יכולנו לחשוף מליוני אנשים למפגש הבלתי אמצעי הזה, אולי נשנה את פני ההסטוריה.

 ומאז, למעלה מעשרים שנה אני מנסה כל יום, בכוחי הדל,  לשנות את פני המציאות. אולי בסוף אצליח? צעד אחד קטן קדימה ושניים לאחור, פסיעות גדולות, אפילו קפיצות במעלה ההר התלול, ולפתע – התדרדרות במורד ללא אזהרה מוקדמת. אינני עוסקת בפוליטיקה גבוהה אלא ביחסים בין בני אדם.

באקה אלגרביה, 2001. אני יושבת בחדר צפוף וחם, הקירות מתקלפים, מסביב, על כסאות פלסטיק רעועים יושבות כעשרים נשים צעירות. רובן לבושות בלבוש מסורתי ושערן מכוסה במטפחות צבעוניות. סיום קורס בישול בכפר הערבי הסמוך. הכפר חצוי לשניים, חלקו המזרחי שייך לגדה המערבית ונמצא תחת שלטון צבאי ישראלי, וחלקו המערבי הוא חלק ממדינת ישראל. הימים מתוחים, לא מזמן נרצח כאן יהודי חרדי שהלך לקניות בשוק בצד המזרחי של הכפר. אבל אני מרגישה בטוחה וחופשייה, נוסעת לבדי לכל הכפרים הערבים באזור. יש לי חברים בכל מקום, משום מה יש לי הרגשה שבי לא יפגעו. אמא שלי אומרת – לא כתוב לך על המצח שאת אשת שלום.

בתוך החדר קבוצת נשים בעלות שני מאפיינים לא מחמיאים בחברה הערבית, ובעצם בכל חברה – לא נשואות ולא עובדות. אלא שכאן, בכפר מגוריהן הן מוגבלות מכל הצדדים. חייבות להתגורר בבית ההורים, אינן יוצאות לבדן, תמיד צריכות להיות מלוות על ידי גבר מבני המשפחה. חייהן דלים וסגורים בתוך מסגרת לוחצת.

המפגש הזה הוא תוצר של פרוייקט חברתי חדשני בשם "נשים בקהילה", שיזמנו בגבעת חביבה. עובדת סוציאלית מקומית שלמדה בקורס החליטה לפתוח מועדון עבור הנשים הללו, לחצה על ראשי המועצה המקומית (גברים), פתחה במסע שכנוע מדלת לדלת ולבסוף השיגה את שרצתה, ואנחנו הענקנו להן start-up חברתי, כסף התחלתי (seed money) ליצירת מנוף לשינוי מעמדן בכפר. בתוך זמן קצר היה המקום קטן מלהכיל את כל הנשים שביקשו להצטרף. קורס אנגלית, שיעורי התעמלות, הרצאות על הפסיכולוגיה של האישה, על הגוף, נושא שאסור לדבר עליו בקול רם בחברה הערבית. הן החליטו לפתוח עסק קטן של "קייטרינג" – אספקת ארוחות מוכנות לנשים עובדות בכפר. כך, ייהנו גם מן המפגש, מהבישול בצוותא, היציאה הלגיטימית מהבית ואפילו מהכנסה צנועה לדמי כיס. האווירה במקום היתה חמה ונלהבת. חברתי סנאא, מרכזת הפרוייקט מסתובבת ככלה בין כל הנשים. הגבר היחיד היה ה"שף", שהתהלך כתרנגול בין תלמידותיו החרוצות. השולחן עמוס מטעמים, כל אחת התחרתה בחברתה כיצד תכין מאכל טעים יותר, מעוצב יותר, מקורי ומושך. שיחת סיכום, כל אחת מתבקשת לומר מה נתן לה הקורס, מהו בשבילה המועדון. חלקן ביישניות ומדברות בעיניים מושפלות, חלקן תוססות, מדברות בהתלהבות ובעיניים בורקות. לכולן המקום יקר, מבקשות להמשיך, להרחיב את הפעילות, ללחוץ על המועצה המקומית לא לקחת מהן את הבית. צעד קטן עבור החברה, ענק עבור כל אחת מן הנשים. מודות בחום. הרגשת סיפוק אדירה. בשביל ימים כאלה אני מוכנה לסבול את התסכול והצער של הימים האחרים. 

 גבעת חביבה 1991. מלחמת המפרץ הראשונה. גשם שוטף, שלוליות עד לברכיים. רוח קרה מצליפה על הפנים. כולנו מצויידים במסכות גז השמורות בתוך קופסאות קרטון ותלויות ברצועות פלסטיק שחורות על הכתף. ט"ו בשבט, חג האילנות. כמדי שנה אנחנו מארגנים נטיעות משותפות של יהודים וערבים. השנה ניטע שדרת עצי זית  לזכרו של אמיל גרינצוויג, פעיל השלום שנרצח על ידי יהודי בעת הפגנה בירושלים. למרות הגשם הגיעו כחמישים איש, הבורות שהוכנו מבעוד מועד מלאים מים, אנחנו מקפצים מעל לשלוליות, קופסאות הקרטון נרטבות ומפריעות לנוע בחופשיות. ויתרנו על הנאומים והברכות, מנסים להניח את שתילי הזית הרכים בתוך הגומות. הגשם מתגבר, רעם חזק מזעזע את האוויר, האם זה טיל עיראקי? שואל מישהו בחצי-בדיחה. אני מריחה גז צועקת מישהי מפינה אחרת, כולם לשים את המסכות. הומור שחור של מלחמה. זוגות זוגות נאבקים ברוח ובזרם המים השוצף מהדקים בכוח את הבוץ אל השתילים הרכים. אני מרימה את הראש ומסתכלת סביבי, כאילו מבחוץ. סצנה סוריאליסטית מוזרה, לקוחה מעולם אחר. העננים האפורים נמוכים מאד, כמעט מלטפים את השיער הרטוב, שתילי הזית שטים בתוך השלוליות, האנשים רטובים עד לשד עצמותיהם, המסכות מתנודדות ברוח. הצלחנו למרות הכל. בערב יחזור כל אחד לחדר האטום שלו, האם נדע לצאת אחר כך מן החדרים האטומים ולשוב לפעול יחד למרות המלחמה המרה? עשר שנים ויותר אחרי – יש לנו שדרת עצי זית יפהפיה, שעציה כבר נותנים פרי בתוך גבעת חביבה.

 טייבה, קיץ 1991. הסופר דויד גרוסמן מבקש לכתוב ספר שיחות עם ערבים ישראלים. משהו בתחושה הנבואית שלו כאמן אומר לו כי פה טמון סיפור גדול, פצע שצומח מתחת לפני השטח, מבעבע  ומאיים להתפוצץ. ספרו הקודם "הזמן הצהוב" ניבא את האינתיפאדה הראשונה בשטחים הפלסטיניים. בצל עץ תאנה עתיק, שפירותיו נוטפים עסיס אנחנו יושבים עם מארווה ,Marwa  פמיניסטית מקומית, אישה צעירה ויפה שצמתה מגיעה עד למותניה והיא מדברת בלהט על מצבן של הנשים בחברה שלה: אנחנו מדוכאות פי שלוש – קודם כל הדיכוי הפוליטי, כערבים בישראל, יחד עם הגברים; שנית, הגברים המדוכאים מדכאים אותנו, זה אפילו טבעי, ויש לנו גם דיכוי שלישי, וזה הדיכוי שלנו את עצמנו. עדיין קשה לשכנע את הנשים הערביות שהן באמת מדוכאות, חלקן הגדול אינן מודעות לכך ואינן מסוגלות להודות כי זה המצב. מארווה עובדת כמנחת קבוצות והקימה ארגון נשים ראשון בטייבה, כפר הולדתה, יישוב שמרני ומסורתי. היא פותחת בפנינו את חדרה, את ליבה ואת סיפור חייה, מגלה את חלומותיה בעיניים בורקות, אולי אם דבריה יהיו כתובים בספר יקדימו החלומות להתגשם.

בקיץ החם ההוא יצאתי למסע עם דויד גרוסמן, שהפך לידיד אישי, בשבילי עפר, בדרכים תלולות בגליל ובמשולש, בחיפוש אחר סיפורים אנושיים שהצטרפו יחד לתמונה קבוצתית שהציבה מראה בפני החברה היהודית בישראל וסיפרה לה סיפור שבחרה להדחיק – על המיעוט היושב בתוכנו והוא מופלה ונדחק לשוליים וכואב וכועס. התוצאה – ספר עז מבע בשם "נוכחים נפקדים" (present absentees ) ביטוי אבסורדי שטבע המחוקק הישראלי בשנות החמישים, לתאר ערבים שנשארו בתחומי מדינת ישראל אך לא על אדמתם ולא בבתיהם המקוריים. כך הם הפכו לנוכחים (במדינה) מצד אחד ולנפקדים (מרכושם ומן התודעה הציבורית) מצד שני.  הספר הופיע אחר כך באנגלית תחת הכותרת Sleeping on a Wire . בעמוד האחרון כתב לי גרוסמן דברי הקדשה שאני גאה בהם מאד ועד היום מעלים בי דמעות. במבט לאחור, כעבור עשור, אכן היתה כאן נבואה שהגשימה את עצמה באוקטובר 2000.

 מחנה פליטים ג'נין. קיץ 1998 היה שחון במיוחד. אחרי כמה שנים של בצורת יבשו הנחלים, ומאגרי המים והבארות באזור ג'נין התרוקנו כליל. בימים הארוכים של חום ויובש לא זרמו מים למחנה הפליטים, דודי הפח על הגגות להטו והיו ריקים, הנשים כדרכן אילתרו ומילאו מים בכדים, בקבוקים ובכל מיכל שבא ליד מברזים ספורים בשולי המחנה, שסיפקו את הנוזל היקר כמה שעות ביום. אנחנו באים בשיירה עם מיכליות מים גדולות לתוך המחנה. מבצע ספונטני של קבוצת מורים שגייסו את קיבוצי הסביבה שנענו מייד. הילדים מקיפים אותנו, מטפסים על המכוניות, מלקקים את הברזים, מושיטים בקבוקים צבעוניים למלא אותם במים. הברזים נפתחים, הצהלה גוברת, הילדים נדהמים למראה זרם המים השופע, פושטים את החולצות, שרים בקול רם, מקלחת חופשית ראשונה מזה זמן רב. לא פתרנו את בעיית המים במחנה הפליטים, רצינו רק לעורר את דעת הקהל לעובדה שעשרות אלפי אנשים חיים תחת שלטון ישראל ללא מים זורמים, בעוד חמישה ק"מ משם מלאות בריכות השחייה של ההתנחלויות והדשאים מוריקים סביב בתיהם של כמה מאות אנשים היושבים על הגבעות. בעקבות הפרסום הרב בטלביזיות הזרות והריאיונות בעיתונים, נחפרו שתי בארות מים חדשות ליד מחנה הפליטים וחודשה האספקה הסדירה. מעשה קטן בתוך המצוקה הגדולה.

 מחנה פליטים ג'נין, אפריל 2002. המחנה נמצא תחת מצור כבר כמה שבועות בעקבות מעשי טרור זוועתיים שביצעו מחבלים שיצאו משם ואשר הרגו עשרות אזרחים ישראלים. מדי יום מגיעות ידיעות קשות על רעב במקום, על מחסור בחלב ובתרופות לתינוקות. אלפי תושבים אינם יוצאים לעבודה, בתי הספר סגורים, החיים משותקים, צה"ל מחפש טרוריסטים מדלת לדלת. ידידנו באיר Baier ראש האיגודים המקצועיים בעיר מתקשר ומתחנן שנעזור. אנחנו עובדים איתו כבר שנים, עוד לפני הסכמי אוסלו. כמה פעמים נסענו לשם, לפתוח קורסים מקצועיים במחנה הפליטים, מאות פלסטינים השתתפו במפגשים ובקורסים נוספים בגבעת חביבה. אני זוכרת קורס מיוחד לגידול מלפפונים בו השתתפו כשלושים חקלאים מן האזור, הם למדו שיטות של חסכון במים, דישון והגברת התפוקה כמו גם דרכים לשיווק יעיל יותר של תוצרתם. היו אלה ימים אחרים. בסיום הקורס אכלנו יחד מלפפונים טעימים ישר מן השדה ושמענו דברי שבח ותודה מפליגים על הידע הרב שנרכש ותרומתו לכלכלה המקומית. עכשיו אי אפשר לצאת לשדות, היבול נובל, מי מדבר על קורסים ולימודים? אנשים רעבים. מתחילה התארגנות לאיסוף מזון. אנחנו שוכרים משאיות וקונים במרוכז קמח, שמן, אורז, סוכר והרבה בקבוקי מים מינרליים. קבענו עם נהגי המשאיות להיפגש ליד מחסום סאלם, 3 ק"מ מג'נין. אני יוצאת במכוניתי ואיתי עוד ארבעה מעובדי המרכז, יהודים וערבים, לפגוש את השיירה. כעבור עשר דקות – טלפון מבני החייל: אמא, אל תסעי לג'נין הוא אומר לי, כרגע נודע על נפילתם של 20 חיילי צה"ל בקרב במחנה, בבקשה אל תסעי לשם. אני סוגרת את הטלפון ומביטה בחברי – מה לעשות, המשאיות מחכות לנו, איך נוכל להפקירן? אנשים זקוקים לאוכל. ומצד שני – אלה הם אותם אנשים שהרגו את החיילים שלנו, הבן שלי היה יכול להיות ביניהם. וגם – אין ספק שצה"ל לא ייתן להעביר את המזון היום, ביום קרבות קשה שכזה. השמועות מתרוצצות, עוד טלפונים, מדליקים את הרדיו, מדברים על 15 הרוגים, 18, 21, כל רגע נוקבים במספר אחר. מסתבר שיש כמה חיילים לכודים בתוך מחנה הפליטים וחבריהם מנסים לחלצם.

אנחנו מחליטים להמשיך, להפריד בין הקרבות הצבאיים לבין הצורך ההומניטרי להביא מזון לנשים ולילדים. איך עושים את ההפרדה הזאת? איך אני יכולה ביום שכזה להאכיל את אויביי? פונים לכביש הצדדי המוביל לנקודת הגבול. קומץ של מפגינים מן המושבים הסמוכים מנסה לחסום לנו את הדרך, הם צועקים עלינו:  בוגדים, לאן אתם נוסעים? לא שמעתם מה קרה? אישה אחת צורחת בהסטריה, את לא יודעת מה זה לאבד בן, אני איבדתי את הבן שלי, הם הרגו אותו ועכשיו את מביאה להם אוכל.

ובכל זאת המשכנו – מסרנו את המזון לידי הצלב האדום, שאנשיו חיכו מעבר למחסום, השקים והחבילות הועברו ממשאית למשאית, גב אל גב, היו שם עשרות משאיות נוספות שנשלחו מיישובים ערבים בגליל. למחרת שמענו שהמשלוחים הגיעו ליעדם וחולקו לנצרכים במחנה הפליטים. בערב הבנו את גודל האסון, פלוגה שלמה של חיילים ישראלים נלכדה באש צולבת ואנשיה נהרגו, חלקם בנסיון להציל את חבריהם. הפלסטינים דיברו על טבח שנעשה באנשיהם. עשרות בתים נהרסו על ידי בולדוזרים של צה"ל. האם אני שלמה עם מה שעשיתי ביום ההוא? האם הייתי צריכה להסתובב ולחזור כלעומת שבאתי? אני משכנעת את עצמי שעשיתי את הדבר הנכון, אבל קשה לי לומר זאת בקול רם. רוב הסביבה שלי לא מבינה. אבן כבדה רובצת לי על הלב.

 סח'נין אוקטובר 2000. חבורת גברים חמורי סבר יושבים על כסאות פלסטיק ברחוב, סככת מאולתרת מחברת בין הבתים. קפה מר מוגש בספלים קטנים. שניים מבני הכפר נורו השבוע בידי שוטרים בעת הפגנות, שנודעו אחר כך בשם "אינתיפדת אל-אקצא", על שם המהומות שפרצו בעקבות ביקורו המתוקשר של שרון, אז ראש האופוזיציה, על הר הבית, מקום משכנו של מסגד "אלאקצא" הקדוש למוסלמים. שתי המשפחות הקימו סוכת אבלים משותפת, מאות אנשים לוחצים ידיים בשתיקה. אנחנו היהודים היחידים בכפר, קבוצה קטנה שהגיעה להזדהות עם הכאב, עם השכול של הורים שאיבדו את בניהם ליד הבית. הנשים בבית סמוך, אני נכנסת לבדי, הן יושבות על הריצפה, שמיכות מכסות את רגליהן, מטפחות צבעוניות לראשן, כאן אין שתיקה, הרגשות גואים, בכי מר, צעקות. אני רוכנת ולוחצת ידיים, ממלמלת מילות ניחומין, מתביישת, מוחה דמעה בעצמי. זאת אימו של ה"שהיד" לוחשת לי מישהי ומצביעה על אישה צעירה ויפה שפניה שטופות דמעות, וזאת הסבתא שלו. בחזרה לסוכת הגברים, מודים לנו על בואנו, שוב ושוב חוזרים על פרטי האירועים, איפה בדיוק עמד הילד, ומהיכן ירה השוטר. מספרים על אביו של עסיל, מן הכפר השכן עראבה, שרץ למטע הזיתים לחפש את בנו ומצא אותו הרוג. עסיל היה ילד מחונן ויפה תואר. כבר כמה שנים הוא משתתף במחנות הקיץ של ארגון seeds of peace באמריקה. הוא היה שליח של שלום בבית הספר, בקהילה, ילד שהאמין ביכולתו לשנות את המציאות המטורפת לתוכה נולד. הוא נורה למוות כשהוא לובש את הטי-שירט הירוקה של seeds שמצויירים עליה עלי זית וכתובות בעברית ובערבית. החולצה המוכתמת בדם מוצגת בבית. שום במאי קולנוע לא היה יכול להמציא סיטואציה מזעזעת ואבסורדית יותר. אלה חיינו, זהו מותנו.

אני בת בית בסח'נין, יש לי שם חברים, עמית שלי לעבודה גזאל אבו ריא מארגן פעילויות רבות. אנחנו עובדים עם מנהיגות היישוב ועם הנוער. יצאתי משם ולא ידעתי איך אוכל לחזור שוב, איך יקבלו אותי אחרי מה שקרה. אבל חזרנו לשם מאז שוב ושוב, הקהילה התמודדה עם השכול בצורה מכובדת, לא מבקשת נקם, רוצה למצוא דרכים אחרות להגיע ללב היהודים. השנה עלתה קבוצת הכדורגל המקומית לליגת העל בישראל – קבוצה ערבית ראשונה שעשתה הסטוריה. בסח'נין מקווים שדרך הספורט יווצרו יחסים חדשים בינם לבין היהודים ויימחק הסטריאוטיפ שיש על היישוב הזה כאילו הוא קיצוני ואנטי-ישראלי. כמה פעמים באתי לכאן עם בני וחבריו לצפות במשחק כדורגל, זהו תמיד אירוע מלהיב. חלומם של בני הכפר הגדול – לבנות מגרש כדורגל של ממש, שיוכל לארח את אלפי האוהדים, אולם הבעיה העיקרית היא שאין להם שטח אדמה מספיק לבניית המגרש. בימי הממשלה הקודמת אושרו התקציב והתכניות ורק אדמה פנויה אין. מרבית האדמה שהיתה בבעלות אנשי הכפר לפני 1948 הופקעה לטובת יישובים יהודים וסח'נין חנוקה עכשיו מכל צדדיה מבלי יכולת להתפתח. כמה נכון ומתאים היה אילו המועצה האזורית משגב, שבבעלותה עשרות אלפי דונם של אדמה באזור, כולל אדמתה המופקעת של סח'נין "תתרום" כמה דונם לטובת  מגרש הכדורגל. בינתיים כל הפניות לא עוזרות. ממשיכים לנסות.

בסח'נין מוזיאון צנוע לתרבות הפלסטינית בתוך בית אבן עתיק, ובו פריטים  יפהפים שנאספו מרחבי הגליל. במרכז הכפר קבר של רב יהודי מתקופת המשנה, מוקף גדר ומטופח, וכמה כנסיות המשרתות את המיעוט הנוצרי בסח'נין וגם "ח'לווה", מרכז של הכת הסופית  (sufi) המוסלמית, שמנהיג אותה שיח' פלסטין, איש צעיר הלבוש תמיד בגלימה לבנה צחורה, כפיה לבנה לראשו והוא תמיד מחייך ומסביר פנים ומארגן לילות של תפילה ושירה לאור הירח. בימים הטובים באנו לכאן עם מאות תלמידים, שלמדו על הקבוצות השונות וספגו מן האווירה המיוחדת של המקום, ואילו עכשיו מעטים היהודים שמעידים להיכנס.

הכפר כולו על כעשרים אלף תושביו משתתף באבל העמוק והמאופק על הריגת שניים מבניו בידי המשטרה. מכאן תצא הקריאה להקים ועדת חקירה, שתוביל לשלוש שנים של חקירת האירועים על ידי "ועדת אור", שמסקנותיה יזעזעו את הציבור הישראלי.

 אנטליה, תורכיה, נובמבר 2000. לקיים את המפגש או לא לקיים? האם זה הזמן המתאים לכנס יחד 40 בני נוער ישראלים, פלסטינים וירדנים למשימה משותפת? האזור רותח, עשן האש שפרצה באוקטובר עוד מתמר ומתאבך מעלינו. האם זה ריאלי לחשוב שהם יצליחו להוציא לאור עיתון משותף? אנחנו מדברים על

Crossing Borders , מגזין חוצה גבולות, שנכתב ומופק יחד על ידי צעירים. כבר שנתיים שהם נפגשים בישראל, בירדן ובשטחים הפלסטינים, רק באוגוסט האחרון היו בסמינר ארוך בעמאן. צריכים להפיק עיתון, שנת הלימודים החלה ובתי הספר מחכים. האם זה הזמן לעכב פרוייקט נועז וחדשני כזה? ואולי להיפך – אולי זהו דווקא הזמן המתאים ללכת נגד הזרם. מחליטים להוציא את הקבוצה, הרבה התלבטויות של הילדים ובמיוחד של ההורים, הרבה קשיים ביורוקרטיים, חלק מהפלסטינים לא מקבלים רשיונות יציאה, אנחנו מתעקשים. לבסוף מגיעים יחד לנמל התעופה של העיר היפהפיה אנטליה בדרום תורכיה, על חוף הים התיכון, אוטובוס לוקח אותנו למלון מרחק כשעה מהעיר. זה איננו מלון אלא כפר נופש הנמצא ממש על קו המים. מדשאות ענקיות, בריכות שחיה, שקט ושלווה, קשה להתרגל. הילדים מוצאים את עצמם מהר מאד. מפגש ראשון בערב להיכרות, תאום צפיות, קביעת תכנית עבודה. המנחות – אמריקאית ותורכית, האחראי על התכנית הוא גרבה דיאלו Garba Diallo, איש מיוחד, פליט מוסלמי שחור מאפריקה, המתגורר בדנמרק ונשוי לאישה נורווגית, הוא מכיל בתוכו זהויות רבות. התערובת הבינלאומית הזאת עוזרת להכניס את הדיון לתלם. למרות זאת קשה. נערה פלסטינית פורצת בבכי כשהיא מספרת על בן דודה שנהרג בהפגנות. הילדים הישראלים מתקשים להקשיב, מתחיל הוויכוח הפוליטי הרגיל – מי אשם, מי קורבן, מי החזק ומי החלש. כמה פעמים כבר שמעתי את הוויכוחים הללו, איך שכולנו שטופים באותן אמירות ובאותן אמונות ומתקשים לזוז ימינה ושמאלה. עבודת המנחות קשה, הן מנסות בעת ובעונה אחת לתת מקום לרגשות, לשמור על כללי דיון והקשבה וגם לתעל את השיחה לכיוונים פרקטיים של עבודה משותפת. הולכים לישון בהרגשה קשה. למחרת בבוקר תמונות אחרות. הילדים מחולקים לשלישיות ולכל קבוצה משימה עיתונאית. הם מתפזרים בחצר, מתערבבים בין הנופשים, עכשיו אי אפשר להבחין מי ישראלי ומי פלסטיני מי ירדני ומי תורכי. כשיש להם מטרה משותפת הם מניחים בצד את המחלוקות. בימים הבאים עוסקים באינטנסיביות ביצירת העיתון, התוצאה מלהיבה. אולי מהמיקרוקוסמוס הזה אפשר ללמוד על המאקרו –  כשיהיו לישראל ולפלסטין משימות חיוביות משותפות אולי נצליח לשתף פעולה. בבית הכל בוער, כאן באנטליה שמנו אבן קטנה נוספת בקיר השלום. רק שלא יתמוטט.

 כלא שטה,  עמק יזרעאל, פברואר 2001. פעם שנייה בחיי שאני נכנסת לבית סוהר. מופתעת מהנקיון ומהשקט. יש לי פגישה עם מ. אסיר בטחוני היושב בכלא כבר 17 שנה. הוא תלמיד באוניברסיטה הפתוחה וכתב עבודה בהנחייתי. אנחנו מתכתבים כבר כמה חודשים, שלחתי לו חומר, הוא שלח לי טיוטות ושאלות, ולבסוף קראתי את העבודה הגמורה. עכשיו אני צריכה לבחון אותו. יש הסכם מיוחד לאוניברסיטה הפתוחה ולשרות בתי הסוהר, המאפשר לאסירים ללמוד ולהיבחן. אני נרגשת לקראת המפגש. מחכה בחדר צר – שולחן עץ חום ושני כסאות, סוהר עומד ליד הדלת, מייד נביא אותו, הוא אומר ומגיש לי כוס מים. מ. נכנס, בידו בקבוק מיץ תפוזים ושתי כוסות. רציתי לארח אותך כמו שנהוג, הוא אומר לי, מושיט את ידו ומחייך. אני מבחינה ששיניו זקוקות לטיפול. הוא כבן 40, ערבי בעל אזרחות ישראלית. אנחנו מנהלים שיחת נימוסין קצרה להתגבר על המבוכה ואז מתחילים בבחינה, שהיא למעשה שיחת סיכום על העבודה שכתב. הוא שולט היטב בחומר, לאט לאט מתגלה לי כבחור רציני וחושב, מעלה שאלות חשובות, עונה היטב לשאלות שלי. השעה שהוקצבה עוברת מהר. הוא מבקש שאשאר עוד, יוותר על ארוחת הצהריים, רוצה להמשיך לדבר, כבר מזמן לא ישב כך ליד שולחן ודיבר עם מישהו מבחוץ. הוא זכאי לקבל ביקר אחת לשבועיים, רק של בני משפחה קרובים – אמא, אח ואחות ומדבר איתם מבעד למחיצה. לא חיבקתי את אמא שלי שנים, הוא אומר. אני מעזה לשאול על מה הוא יושב בכלא. הוא מספר את סיפורו באריכות. כבחור צעיר התגייס לשורות ארגון ה"פתח", רצה להיאבק למען עצמאות בני עמו והקמת מדינה פלסטינית. קיבל הוראה להשליך רימון יד על אוטובוס מלא חיילים ישראלים. הרימון לא התפוצץ, אך הוא נשפט למאסר עולם ללא אפשרות קיצור. האם אתה מתחרט? אני שואלת ומסתכלת לתוך עיניו הבהירות. רגע ארוך של שקט. לא, הוא אומר. עשיתי את זה אז מתוך אמונה שאוכל לעזור במאבק שעדיין אני סבור שהוא צודק. אבל אני שמח בדיעבד שלא נהרגו חיילים. האם אתה מתחרט שהרסת את חייך ואתה מבלה את ימיך בכלא? הפעם התשובה מהירה יותר. לא, לא הרסתי את חיי. למדתי הרבה בכלא. אני חי, אני חושב, לומד, מדבר עם החברים. אני מבין היום דברים שלא הבנתי אז. לא, אני לא מרגיש שבזבזתי את חיי. מה שכואב לי הוא שלא נתנו לי ללכת ללוויה של אבא שלי, שאמא שלי הולכת ומזדקנת ולא יכולה לחבק אותי. מעולם לא נתנו לי חופשה. לכל האסירים היהודים, אפילו הרוצחים הגדולים ביותר נותנים חופשות, לנו לא. הוא מעביר את השיחה לפסים אחרים. הסוהר נכנס ומבקש ממני לסיים, עוד מעט "ספירה", סופרים את האסירים בתאים והוא חייב לחזור. מ. מושיט לי את ידו בנימוס ומודה על הביקור והשיחה, מקווה שנתראה בחוץ, הוא אומר. יום יבוא ואהיה חופשי, אזמין אותך לבית שלי, נמשיך לדבר. תכתבי לי, מכתבים הם מעבירים אלי, אחרי שהם פותחים וקוראים אותם כמובן.

בנסיעה הביתה אני נסערת. הייתי צריכה לשנוא אותו, לכעוס עליו, הוא התכוון לרצוח בדם קר חיילים שלנו, מה היה קורה אילו היה מצליח… כמה הורים שכולים היו נוספים לרשימה האין-סופית, אולי חברים שלי היו באוטובוס ההוא. ומצד שני אני מרגישה סימפטיה מוזרה אליו, איש שיחה נעים ואינטליגנטי, יכולתי להמשיך לדבר איתו עוד שעות ארוכות. מה קורה לי, איפה הגבולות? ברד כבד יורד על העמק ודופק בחוזקה על גג מכוניתי, אני מגיעה הביתה מותשת, מעריכה את החופש שלי. איך אפשר לחיות בכלא שנים ארוכות כל כך. ימים רבים ולילות ארוכים המשכתי לחשוב על מ. מדי פעם הוא שולח לי מכתב, אני עונה, שולחת לו ספר או מאמר. פגשתי את אחותו, דיברתי עם אימו, כמעט נכנסתי למשפחה. לאחרונה כתב לי שהוא רוצה להמשיך ללמוד לתואר שני, אולי בתכנית מיוחדת ל"פתרון קונפליקטים", שלחתי לו חומר נוסף. בימים אלה משחררים מאות אסירים מבתי הכלא בישראל, אולי יגיע גם תורו, מי יודע. האם אלך לבקר אותו בביתו כשישתחרר?

 עזה, ספטמבר 1993. אלפי אנשים ברחובות, מכוניות עמוסות  גברים צעירים, דגלי פלסטין ענקיים בידיהם, המכוניות צופרות בקול גדול. ענני אבק מכסים את הרחוב, שמחה ענקית פורצת מן הגרונות, ילדים מנופפים לשלום, החנויות פתוחות ומוכרות משקאות וממתקים לכל עובר ושב. רק לפני ימים אחדים פרץ לעולמנו "הסכם אוסלו", ההכרה ההדדית בין ישראל לפלסטינים, תחושה של ימות המשיח. חצינו את מחסום ארז כמעט ללא עיכוב ובאנו לבקר את חברינו בעזה, לראות את ההסטוריה בהתרחשותה. תחושת אופוריה אצל הפלסטינים, חופש פתאומי, אפילו החיילים הישראלים שעדיין ניצבים בכל פינה שותפים לשינוי, הם מוקפים בילדים מחייכים ומנסים להשתלב בחגיגה. יצאנו יחד לחגוג במסעדה על שפת הים, היא נקראת כמובן "מסעדת השלום", הדגים נפלאים, הבוקר הובאו על ידי הדייגים היישר למטבח. אנחנו חבורה של כעשרים איש, ישראלים ופלסטינים, מרימים כוסות מיץ תפוזים, כאן לא שותים יין בפרהסיה, אבל גם המיץ  משפיע על מצב הרוח, כולנו צוהלים ומדברים בקול רם. אני חושבת ביני לביני, האם היה לנו חלק כלשהו בהסכם הזה? האם כל שנות העבודה המשותפת של כמה עשרות משוגעים לדבר אכן דחפו את המנהיגים לאותה לחיצת יד על מדשאת הבית הלבן? אין לי תשובה. רוצה להאמין שכן, שהרצון העז בשלום בא מלמטה ודחף את עצמו בקשיים מרובים אל מרכז המפה. אני חושבת על אנשים כמו אייבי נתן, שישב בכלא על שהעז להיפגש עם אנשי אש"פ, על אחרים שטוו חוטים דקים של שיתוף פעולה ודיאלוג, על החולמים שלפני שנים רבות כבר דיברו על זכות שני העמים לחיות בכבוד ובריבונות במולדתם, האם לכל אלה היה חלק בלחיצת היד של רבין וערפאת? או שמא צודקים האומרים כי רק הפוליטיקה יכולה לשנות את פני המציאות? לרגעים אני מרגישה תסכול עמוק – איך לחיצת יד אחת משפיעה על מליוני אנשים ומועברת לכל קצות העולם באמצעות הטלביזיה, ואילו שנים ארוכות של עבודה קשה ועקשנית, שחייה מפרכת נגד הזרם לא זוכות להכרה ולהשפעה. מה הקשר בין פעולה אזרחית לבין  מהלכים פוליטיים? עוד שאלה שאין לי עליה תשובה ברורה. מולי יושב ידידי עומר Omar, על פניו הבעה שלא ראיתי מעולם. עיניו צוחקות והוא נראה פתאום חופשי. אנחנו מתחבקים בהתרגשות לפני הפרידה, אינשאללה inshallah נתראה בקרוב ונמשיך לטפח את השתיל הרך והשברירי הזה ששמו שלום. לעומר תינוק בן שנה ששמו Salam, שלום בערבית, הוא נולד תחת עוצר ומחסור, אולי עכשיו צפוי לו עתיד טוב יותר.

 סן דייגו, קליפורניה, מרץ 2003. הכי רחוק מהמזרח התיכון, עיר יפהפה ומשגשגת, אני אוהבת לחצות את הגשר לאי קורונדו, להסתובב לאחור ולהביט על הים והנמל, על ה-down town  והמרינה. לחשוב על גשר כיצירה ארכיטקטונית שמחברת בין שני חלקי יבשה, שים עמוק מפריד ביניהם. אולי זו קלישאה, אבל הייתי רוצה לבנות גשר ענק שכזה גם אצלנו. קשה למתוח גשר בין המציאות המטורפת שלנו לבין דרום קליפורניה, למרות שהצבעים דומים, מזג האוויר זהה, הצמחייה, הים, ההרים, המדבר, כל דבר אני משווה לארץ. אפשר להיות בקליפורניה ולהרגיש בישראל. אני נוסעת למפגש של יהודים וערבים. מאז שהגעתי לעיר הוזמנתי להשתתף בדיאלוג המתקיים כאן בכמה קבוצות, ביוזמה מקומית ובבתים פרטיים. חלק מהאנשים יושבים על השטיח, מצטופפים בחדר לא גדול, מציגים את עצמם, רובם מכירים היטב אחד את השני וכבר נפגשים למעלה משנה. מדי פעם מצטרף מישהו חדש. אני מתבקשת לספר על עצמי בקצרה ואומרת שאני נמצאת בשבתון ומלמדת באוניברסיטה המקומית קורסים על המזרח התיכון ועל יחסי ישראל ערב. back home, אני אומרת, אני מנהלת את המרכז היהודי-ערבי לשלום ועוסקת בדיאלוג מתמיד כל השנה. אחת הפלסטיניות מבקשת רשות דיבור, היא כמעט לא יכולה להתאפק – פעם ראשונה שאני שומעת ישראלי אומר home ומתכוון לפלסטין. בשבילי פלסטין היא הארץ שלי לא של היהודים. נכון, עזבתי כשהייתי בת שבע ומאז לא חזרתי, היא אומרת באנגלית אמריקאית מצוחצחת ללא שמץ של מבטא זר, אבל פלסטין היא הבית שלי. התרגשות בקבוצה, כולם מדברים יחד, ואני מסתכלת אליה ואומרת – רולה יקירתי, הרי זוהי תמצית הסיפור – אנחנו גרים בבית משותף!

ישראל קיץ 2003. לפעמים אני חושבת שאני חיה בתוך בועה, עטויה בשריון שבניתי, כדי לשמור על אמונתי ולאפשר חיים נורמליים בתוך הכאוס. מנסה למצוא צידוק ומשמעות  בכל אירוע, להתגבר על המכשולים העצומים החוסמים את הדרך, כמעט כמו אנשים דתיים. אולי האמונה בשלום היא עבורי כמו אמונה דתית שאסור לערער עליה? לא, אני עונה לעצמי, אני אתיאיסטית, לא מאמינה בכוחות עליונים, לא מאמינה באמיתות מוחלטות, תמיד שואלת שאלות. האמונה היחידה שיש לי היא ברוח האדם. בחופש. בחופש לחיות ולבחור, לאהוב, לחשוב, לנהל את חיי בעצמי. ואילו במציאות בישראל של היום אינני נהנית מן הזכות לבחור, אלפים גם איבדו את זכותם לחיות.

כל פיגוע ורצח של ילדים ונשים, כל מפגש יומיומי עם תמונות השכול, עם סיפורים אנושיים כואבים מזעזע לרגע, ליום, לשבוע – אבל אחר כך אני ממשיכה הלאה. במקום לתרגם את רגשותי לנקמה, במקום לחשוב איך גומלים "להם" על מה שהם עושים "לנו" הצלחתי לתעל את עצמי לדרך חשיבה אחרת. הסכסוך המטורף על אותה פיסת אדמה מעוור את עינינו, יהודים ופלסטינים גם יחד. משוררת ערביה מן הגליל אמרה פעם במפגש – הרי בסופו של דבר נהיה כולנו קבורים יחד מתחת לאדמה הזאת, אז למה אנחנו לא יכולים ללמוד לחיות עליה יחדיו?

אני מצליחה לראות את הסבל של הצד השני, להפנים אותו, מצליחה לנטרל את הזעם על ה"ערבים" ולהפוך אותו לכעס גדול על ה"מצב", ומכאן, לנסות לחפש מוצא ממנו יחד, במשותף. אין זה משחק של סכום אפס – אם אנחנו ננצח הם יפסידו ולהיפך, יש רק שתי אפשרויות – או ששני הצדדים ינצחו או ששניהם יפסידו.

חברה ערביה שאלה אותי השבוע – איך אפשר להיות יהודי במדינה הזאת? איך אתם יכולים לשאת את כל המכות הללו ולהמשיך? לא היתה בפי תשובה מוכנה, אני ממשיכה לחפש תשובות ומקבל מכה נוספת מדי יום.

 יולי 2003. בקיץ הזה קיבלנו מתנה גדולה –  חודשיים של שקט יחסי, אשלייה של נורמליות. הישראלים הלכו לים והתירו לילדיהם לצאת לבדם לקניונים ולמקומות הבילוי. בזמן שכתבתי את הדברים הללו צמחה תקווה חדשה. אפילו הממשלה הימנית ביותר שהיתה לישראל הבינה שאי אפשר להמשיך לשלוט על עם אחר. נשים חד-הוריות יצאו לצעדות מחאה ושבתו מול הכנסת בשל מצוקתן. הן מבינות לפתע את הקשר בין המחיר הכבד של המלחמה והכיבוש לבין המצוקה החברתית הנוראה ששכבות רחבות מהציבור הישראלי סובלות ממנה. גם לפלסטינים הנהגה חדשה-ישנה שמוכנה לנסות דרך אחרת. כבר היינו במצב הזה קודם לכן, כבר ראינו את האור המסנוור בקצה המנהרה החשוכה ופתאום כיסה אותו ענן. ישראלים ופלסטינים למודי אכזבות. ציניים. מיואשים עד כדי אדישות, ממלמלים מתוך הרגל – אולי הפעם זה יצליח?

 ופתאום זה בא שוב, פיגוע גדול באוטובוס בירושלים. פלסטיני מחברון, אב לשני ילדים לקח עימו בסערה נוראה לשמיים ילדים של אחרים, נשים הרות, אברכים ששבו מתפילה בכותל המערבי. פתאום באמצע ה"הודנה", והכל נגמר.

מאז שוב הסרנו את הכפפות ושברנו את הכלים, אין הפסקת אש, אין משא ומתן רק חיסולים והרג ואיומים בנקמה. שנת הלימודים החדשה נפתחת כשהילדים נמצאים תחת איום ופחד, התקווה הקלושה שזכינו לה בקיץ נמוגה והפכה לחלום.

אני שולחת את הדברים לדפוס ב-11 בספטמבר, יום שהעולם לא ישכח, יום ששינה את התייחסות העולם המערבי לאסלאם, למזרח, לשוני התרבותי העמוק ולפער החברתי העצום בין העולם המערבי השבע והעשיר, לבין מליארדים במה שקרוי "העולם השלישי" שפיתחו במשך השנים סלידה וזעם כלפי מה שהמערב מייצג.

היומיים האחרונים היו שטופי דם ודמעות בישראל ובפלסטין, צעירים יפים ומלאי תכניות הפכו לאפר. כלה ביום חופתה, זוג אוהבים שהלכו יד ביד, אמהות ואבות. ישראל הרשמית מדברת על עוד נקמה "גדולה וכואבת" מקודמותיה. ואני יודעת – כל נקמה תביא בעקבותיה עוד ועוד הרג חסר תוחלת. אולי הגיע הזמן שהגנרלים יפסיקו לשלוט בחיינו? שנים של חשיבה צבאית כוחנית לא הובילו אותנו לשום מקום. אולי לנשים יש פתרונות רכים ואנושיים יותר?

 כיצד ממשיכים מכאן? אני שותפה להתחלות חדשות, ליוזמות יצירתיות של אנשים טובים, מוכנה לתת צ'אנס נוסף, לא מפסיקה לדבר עם הצד השני.

 כי אין דרך אחרת, כי זו דרך חיי, נתיב צר ופתלתל של שלום באזור מלחמה.

 פורסם באנגלית ברבעון נשים יהודיות בארה"ב – Bridges, vol. 10 no. 1, 2004

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

נגישות
סגור