על אודות

 

 
 שרה אוסצקי-לזר, פרטים ביוגרפיים
 
 
ביום בו הגיעו הורי לחופי הארץ יצאתי לאוויר העולם על הר הכרמל. אמי, חיה לבית שפירא ואבי חיים לזר (ליטאי), איבדו את רוב בני משפחותיהם בשואה ושאפו שילדם הראשון ייוולד על אדמת המולדת. הם עצמם הצליחו להימלט מגטו וילנה, הצטרפו לשורות הפרטיזנים ביערות ליטא וכך ניצלו. אני נושאת את שמן של סבתי שרה מצד אמי ושל דודתי שרה אחות אבי. את שתיהן לא זכיתי להכיר אך זכרן הוטבע בי מילדות. זו היתה ילדות מאושרת למרות הכול, בשכונת יד אליהו בתל אביב, בחברת ילדים שלרובם לא היו סבים וסבתות. מגיל ינקות נטעו בנו את השליחות להיות "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה". בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון, כמו גם בבית, קיבלנו חינוך ציוני פטריוטי, שלא ראה 'אחרים' מלבדנו.


הסדק הראשון נפער כשלמדתי ערבית במגמה "מזרחנית" בבית הספר תיכון א' והמורה המיתולוגי אברהם לביא דיבר גם על דוברי השפה, שכנינו מעבר לגבול, ולא רק על כללי הדקדוק והתחביר. הוא ייעד לי את תפקיד שגרירת ישראל הראשונה בדמשק, ואני מחכה עד היום להתגשמות משאלתו.  הייתי חניכה ומדריכה פעילה בשבט הצופים "צבר" ביד אליהו והצטרפתי לגרעין שהלך לקיבוץ חצרים, אז נקודה נידחת בנגב, אחת מ-11 שהוקמו ביום הכיפורים תש"ז, ולימים אימפריה משגשגת שהקימה את "נטפים". בחצרים הכרתי את בן זוגי הראשון מיכה קפלר שלמד אחר כך ביולוגיה והחל במחקר לקראת הדוקטורט במעבדה לחקר הסרטן בבית החולים הדסה בעין כרם. מיכה, שכמו כל חברי הגרעינים אז היה בנח"ל המוצנח, נפל במלחמת יום הכיפורים בקרבות בסיני והוא בן 29.

באופן טבעי נרשמתי לתואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים וזכיתי ללמוד אצל טובי המורים כמו פרופ' קיסטר, פרופ' בלאו וחוקרי המזרח התיכון מן האסכולה הירושלמית כאוריאל הד, גבריאל בר ואחרים.

רק אחרי שנים רבות, אחרי שכבר עברתי לקיבוץ רמות מנשה בעקבות נישואי ליורי, המשכתי את הלימודים לתארים שני ושלישי באוניברסיטת חיפה, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. עבודת הדוקטורט שלי עסקה ביחסי הגומלין בין יהודים לערבים במדינת ישראל: העשור הראשון, 1948 -1958. אז כבר הייתי חלק מן "המרכז היהודי-ערבי לשלום" בגבעת חביבה שהיה מן הארגונים המובילים והתוססים בתחומו. בשנת 2001 זכינו בפרס החינוך לשלום של אונסק"ו בטקס רב רושם שנערך במטה הארגון בפריז. הקמנו את "המכון לחקר השלום" במסגרתו נכתבו מחקרים רבים על יחסי יהודים ערבים בישראל ועל החברה הפלסטינית. מסוף שנות השמונים התחלנו בפעילות אינטנסיבית משותפת עם ארגוני שלום פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית ובימי האופוריה של אוסלו, כשחשבנו שהשלום עומד בפתח, צמחה פעילות זו והתרחבה לתחומי חינוך, חקלאות, מחקר ועוד. היו אלה שנים של תקווה לשני העמים וכולנו היינו עסוקים בבניית התשתית לשיתופי הפעולה שיגיעו, כך האמנו, בין שתי המדינות ובין שני העמים.

 האכזבות הגדולות מן הפוליטיקאים לא ריפו את ידי ואני ממשיכה גם היום להאמין כי הקשר האישי-אנושי בין ישראלים ופלסטינים הוא המפתח ליחסים בעתיד. בצל המחלוקות העמוקות והאיבה שהתפתחה עם השנים, בצל האלימות והסבל המאפיינים את הסכסוך הזה – יש הרבה מן המשותף לשני העמים האוהבים את מולדתם האחת, עד כדי כך שהם מוכנים למות ולהקריב את מיטב בניהם למענה, אך אינם יודעים כיצד לחיות בה יחד. יש לנו אינטרסים משותפים חזקים שאולי יבוא יום ויגברו על המכשולים והגדרות.

 

כיום (2011) אני עוסקת במכון ון ליר בירושלים ביצירת שיתופי פעולה סביבתיים בין ישראלים, פלסטינים וירדנים, בתקווה שאולי הסכנות האורבות לנו מכיוון זה, סכנות שאינן מבחינות בגבולות פוליטיים, יגרמו לנו להתעשת ולהבין שחייבים לפעול יחד.

  

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות